אחותה של הפראמדיקית עמית מן ז"ל: "היא אמרה לי שהרגו את כולם - ואז השיחה התנתקה, וזהו"

בת משפחה: אני אוהבת אותך ואני איתך בנשמה. לא לאבד תקווה, לא להתייאש, יש המון כוחות שדואגים לכם. את גיבורת־על חלל, ורק אדם חזק כמוך יכול להתמודד עם משהו כזה. תעודדי את מי שמסביבך, את אלופת עולם!

בת משפחה: אומרים שיש לחימה מאסיבית של צה"ל בבארי, שהם עוברים בית־בית.

בת משפחה: מה איתכם? יש ירי?

עמית: הם חזרו, תוקפים אותנו.

בת משפחה: מה זאת אומרת?

עמית: תתפללו עלינו, בבקשה.

בת משפחה: מי חזרו? מה זאת אומרת? את במרפאה?

עמית: המחבלים, הם פה, הם באים אלינו. הם פה. אני לא חושבת שאצא מפה. בבקשה תהיו חזקים אם יקרה לי משהו.

בת משפחה: עמיתוש, חיים שלי!

בת משפחה: עמית, תשחקי אותה מתה.

בת משפחה: כן! שימי על עצמך דם!

בת משפחה: עמית, תשלחי לי עכשיו מספר של מישהו שנמצא איתך שם. מספר של איש קשר, של מישהו שאיתך.

עמית: הם ירו בכל זאת. מלא רימונים.

בת משפחה: עמית, בבקשה - תקליטי, תשלחי, תעשי משהו!

בת משפחה: בבקשה, אלוהים!

בת משפחה: עמית, מה קורה?

בת משפחה: עמית, תשכבי מתחת למתים!

בת משפחה: אלוהים, היא לא מגיבה!

"עמית היא אחותי הקטנה, צעירה ממני ב־17 שנה. אני הבכורה והיא הצעירה ביותר. היא היתה הנסיכה שלנו, הכי בת זקונים שיש. מפונקת, עטופה, אהובה. גדלנו בנתיבות, וכל המשפחה נשארה לגור בדרום חוץ ממני. אחרי שהתחתנתי, עברתי לכרמיאל.

"אבא שלנו נפטר לפני תשע שנים. עמית גרה עם אמא, חוץ מאשר בימים שבהם היתה פרמדיקית כוננית בבארי, תפקיד שקיבלה שנה וחצי לפני מותה. בימים של הכוננות היא ישנה בדירה בקיבוץ" - כך מספרת חביבה (40), אחותה של עמית מן, שנרצחה בבארי בשבת השחורה.

חביבה מספרת איך באותו הבוקר הנורא היא התעוררה מוקדם בביתה שבכרמיאל. קבוצת הווטסאפ המשפחתית כבר היתה פעילה מאוד יחסית ל־7:00 בבוקר של יום חג. האם וכל אחת מהאחיות בדקו את מצב האזעקות אצל האחרות.

עמית הצטרפה לדיון וסיפרה שהיא בממ"ד בבארי. חביבה מכירה את המציאות של האזעקות בדרום, ומכיוון שזה עניין שבשגרה, גם באותו הבוקר היא לא התרגשה במיוחד, ורק כתבה להן שישמרו על עצמן.

"כתבה שיש פצועי ירי"

"ירדתי למטה למטבח והכנתי לי קפה, ורבע שעה אחר כך עמית כתבה לנו שיש פצועי ירי. לא הבנו ממה הם נפצעו. היא כתבה שהיא לא יכולה לדבר וביקשנו שתעדכן. חצי שעה אחר כך הגיעו התמונות המפורסמות של הטנדר בשדרות והקשישים שנרצחו בתחנת האוטובוס, ואז הבנו שקורה כאן משהו חריג".

מ־7:00 בבוקר ועד 14:00 בצהריים משפחתה של עמית ז"ל יצרה איתה קשר בכל חמש דקות. בשעות הגורליות האלה עברו בקבוצה מאות הודעות, חלקן היו כתובות, חלקן מצולמות וחלקן מוקלטות. קבוצת הווטסאפ הפכה להיות התיעוד של הזוועות שהתחוללו בקיבוץ בארי בשמחת תורה.

עמית כתבה שיש מחבלים בקיבוץ, שהיא שומעת יריות, שהיא במרפאה ועוזרת ככל יכולתה, שיש חמושים מכיתת הכוננות שמגינים על המבנה. היא שלחה תמונות, כך שבנות משפחתה עודכנו במתרחש בשידור חי - אבל בלי יכולת לעזור.

"ראינו שחוטפים אנשים וחיילים, שחלקם חיים וחלקם הרוגים. ניסינו להבין מה קורה בכלל. במקביל, התקשרנו למשטרה והתחננו אליהם שישלחו כוחות. הסברנו שאחותנו בסכנת חיים. אפילו התקשרתי לראש עיריית כרמיאל, כי לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות. כתבנו פוסטים בפייסבוק, עשינו כל מה שיכולנו, אולי משהו מכל זה יגיע למישהו שיכול להציל אותה".

ב־8:00 בבוקר חביבה העירה את בעלה ועדכנה אותו במה שהתרחש. הילדים שלה היו איתה בבית, עדים למערבולת הרגשית שבה היתה נתונה.

"הייתי בכרמיאל, במרחק גיאוגרפי וקיומי עצום מאחותי הקטנה. אני הייתי בשלווה, והיא בתופת ובאימה. אין מילים לתאר את הזוועה שהיא היתה בה. כך זה התנהל במשך שבע שעות. בסביבות 13:50 היא כתבה לנו שנגמרה התחמושת של חברי כיתת הכוננות, שהגנו על המרפאה והדפו את המחבלים, ואז הקימו מפקדה בגן ילדים בקיבוץ שנמצא במרחק של 50 מטר מהמרפאה. הסיכוי שהם לא ינסו שוב להגיע לשם היה אפסי".

באותו הזמן היו עם עמית במרפאה אנשי כיתת הכוננות שחר צמח ואיתן חדד, האחות של הקיבוץ נירית הונוולד־קורנפלד, ד"ר דניאל לוי וגם כמה פצועים בדרגות פציעה שונות.

ביקשה שיתפללו עליהם

עמית כתבה למשפחתה שהיא לא חושבת שהם ייצאו מזה, ושיתפללו עליהם.

"כתבנו לה דברים הזויים, שתעמיד פני מתה, שתכסה את עצמה בדם של פצועים. היה דיון בקבוצה אם זה חכם או לא, ועמית אמרה שהיא לא בטוחה, כי המחבלים אוהבים לוודא הריגה. אמרנו לה לקחת סכין מהמטבח להגנה עצמית. ברגע הזה היא לא יכלה לכתוב או לדבר, אז היא שלחה לנו הקלטה של רגע חדירת המחבלים למרפאה. בהקלטה שומעים אותה אומרת 'שחר, שחר, בבקשה (עמית קראה לשחר צמח, ק"א), בבקשה בבקשה, הם פה!' - וכנראה היא בדיוק ראתה אותו נרצח.

"שמענו את הקול המרוסק שלה זועק לעזרה. זה משהו שאי אפשר להבין בכלל, זאת ילדה מאושרת ששרה כל הזמן, ועכשיו היא פשוט מתחננת על החיים שלה. זה פשוט לא נתפס. היינו בטירוף, לא ידענו מה לעשות. חיים, גיסי שגר בבאר שבע, דיבר עם עמית, והיא אמרה לו שירו לה ברגל. אחותי ואמא שלי דיברו איתה והיא אמרה 'סליחה, אמא, סליחה, סליחה', וחזרה על המילה 'סליחה' איזה 20 פעם.

"מרי, אחותי, הודיעה בקבוצה שירו בעמית. היא כתבה לעמית שאנשים שורדים ירי ברגל, ועמית אמרה 'לא, אני מאבדת המון דם'. ירו לעמית ברגל בקלצ'ניקוב, שזה הרבה יותר גרוע מ־M16. כשמצאו אותה, היה לה חוסם עורקים שהיא קשרה לעצמה על הרגל.

"חייגתי אליה והיא ענתה לי. השיחה הזאת ארכה אולי שבע או שמונה שניות. היא נשמעה מאוד חלשה, בקושי שמעתי אותה, ברקע נשמעו צעקות בערבית. שאלתי אותה אם ירו בה, והיא אמרה לי 'כן, הם הרגו כאן את כולם (היא לא ידעה שהפצוע והאחות הצליחו לשרוד), אני לא אשרוד את זה, הם עלי'. שאלתי אותה למה היא מתכוונת, ואז השיחה התנתקה - וזהו.

"זאת השיחה האחרונה שלי איתה. ירו לה ברגל. היתה להם שיטה לנטרל: הם היו יורים ברגליים, סורקים את המקום ואז חוזרים לוודא הריגה.

"ממה שהצלחנו לחבר, הם נכנסו למרפאה וזרקו רימונים. אפשר לראות את זה במרפאה - אין סנטימטר בלי פגיעה. ואז הם הרגו את הרופא, את שחר ואת איתן, סרקו את האזור, ואז חזרו לרצוח אותה. ירו לה בראש. הכל היה עניין של כמה דקות. היא כתבה לנו במילותיה האחרונות: 'אני אוהבת אתכם בכל מקרה, בבקשה תהיו חזקים אם יקרה לי משהו'. קעקעתי את המשפט הזה על היד".

"חיפשנו אותה יומיים"

"ידעתי שהיא מתה. סימסתי למשפחה שאבא מת בסוכות ועמית בשמחת תורה", מספרת חביבה.  אבל בנות המשפחה סירבו להאמין. הן החלו להעלות השערות שאולי עמית הספיקה להתחבא או לברוח, או אולי שנחטפה.

"חיפשנו אותה במשך יומיים, עד שביום שני בערב מצאו אותה במרפאה והודיעו לנו רשמית. יום לאחר מכן היא נקברה".

נשמע שאלה היו השעות הכי זוועתיות שניתן להעלות על הדעת. היית מעדיפה לא להיות מעורבת בהן, ורק לקבל את הבשורה הנוראה בסוף?

"ממש לא. יש לי אחות חרדית שלא ידעה מה קורה. היא עד היום אוכלת את הלב שהיא לא הספיקה להיפרד מעמית, להגיד לה שהיא אוהבת אותה. אבל גם בלי הדוגמה הזאת, אני שמחה שלפחות היינו איתה וידענו מה קרה לה, ושעטפנו אותה בשעות האחרונות שלה.

"אין לי את הקלטת השיחה איתה, וזה הורג אותי. ניסיתי להשיג אותה בכל דרך, כי זה הזיכרון האחרון שלי ממנה. הייתי משלמת הרבה כסף כדי לחוות שוב את היום הזה, כל רגע ממנו. זה היה יום מכונן בחיי. חוץ מזה, אולי לחוות אותו שוב זה משהו שיעזור לי לעכל, לעבד את הטראומה".

היית עושה משהו אחרת?

"אם הייתי יכולה - בשיחה האחרונה שלי איתה בוודאות הייתי מתאפסת על עצמי, ודואגת להגיד לה כמה אני אוהבת אותה. הייתי מוצאת דרך להודיע לאחותי מוקדם יותר באותו יום שעמית בסכנה. ובהינתן התוצאה הסופית של החיים בלעדיה - אין ספק שהייתי מנסה להגיע אליה ולהציל אותה".