שנה עברה מאז 7 באוקטובר, היום שבו השתנו חיי לנצח. אני, לואיס הר, חזרתי מהשבי אחרי 129 ימים, אבל כל יום שעובר מזכיר לי את הסבל שחוויתי ואת האנשים שנותרו מאחור. הימים האלה היו מלאים בפחד, בחוסר ודאות ובמאבק מתמיד להחזיק מעמד, בלי לדעת מתי, או אם בכלל, יגיע הסוף לסבל הזה.
בכל פעם שהיינו קרובים לשחרור משהו השתבש. הבטיחו לנו שבקרוב יגיע תורנו, הגברים, לצאת, אבל בכל פעם זה נדחה מחדש. השבי היה גיהינום - לא רק בגלל התנאים הפיזיים הקשים, אלא גם בגלל הלחץ הנפשי שלא פסק לרגע. הייתי שם עם פרננדו מרמן, ויחד שמרנו זה על זה, מחזיקים מעמד בזכות התקווה שאולי יום אחד נצא משם. היו רגעים שבהם דיברנו וצחקנו רק כדי לא לשקוע בתוך הייאוש. זה היה המעט שיכולנו לעשות כדי לשרוד.
מאז שחזרתי אני מנסה לבנות מחדש את חיי, אבל שום דבר כבר לא אותו הדבר. חזרתי לרקוד, כפי שתמיד אהבתי, אבל כל רעש חזק או תזכורת קטנה מחזירים אותי לרגעים הקשים ההם. הגוף שלי מגיב באופן אוטומטי, והזיכרונות עולים בכל פעם. הטראומה לא נעלמת, ואני יודע שכולנו, כעם, נצטרך עוד הרבה זמן כדי להחלים.
החלק הקשה ביותר הוא המחשבה על אלה שעדיין שם. איך אפשר להמשיך הלאה כשאתה יודע שיש אנשים שעדיין כלואים בגיהינום הזה? המשפחות שלהם חיות בכל יום בחוסר ודאות מייסר, בלי לדעת אם יקיריהן שורדים את התנאים הבלתי אפשריים. אני לא איש פוליטי, אבל אני פונה לממשלה ולכל מי שיכול להשפיע - תחזירו אותם הביתה, לפני שהזמן ייגמר.
החיים שלי השתנו לעד, אבל אני ממשיך להיאבק. אני כאן בזכות המאבק שניהלו עבורי, ועכשיו הגיע תורנו להיאבק עבורם. אנחנו לא יכולים להרפות, לא נפסיק עד שכולם יחזרו הביתה!
לואיס הר (70) שוחרר יחד עם פרננדו מרמן אחרי 129 ימים משבי חמאס, במבצע "יד זהב" של צה"ל שהתבצע ב־12 בפברואר השנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו