איש אינו אותו אדם, אצל כולנו השחירה הנשמה

איש אינו אותו אדם, אצל כולנו השחירה הנשמה

הראית מה השחיר שם?

שדה קוצים הוא, נערי,

שהיה עזוב בקיץ

ועכשיו הוא שדה חריש.

הראית מה הלובן?

נערי, זה שדה בוכים,

דמעותיו הפכו לאבן

אבניו בכו פרחים.

נתן יונתן, "יש פרחים", 1971

על סמל־ראשון רועי ברקת שנהרג בקרב הגבורה בנחל עוז. על כרמל גת שנרצחה במנהרות חמאס. על אמה, כנרת גת, שחרצה לשונה מול הרוע רגע לפני שנרצחה בבארי. על נוי אביב שנרצחה במסיבה ברעים. סא"ל תומר גרינברג שנהרג בלחימה בעזה. ורב־נגד מאיר אברג'יל, חוקר בתחנת המשטרה בשדרות, שנהרג בהגנה על העיר. שחר אביאני, רבש"צ כפר עזה. על אלון שמריז שנהרג מאש כוחותינו לאחר שברח מהשבי - והיה אך רגע לפני החופש שאליו לא הגיע לעולם. 

על 1,689 חללים, נופלים ונרצחים, שדה הבוכים אינו נגמר, הולך ומתארך, חריציו מעמיקים בנו, מסרבים לעזוב.

לכל ישראלי יש מועקה יומיומית שמלווה אותו, יושבת על נפשו מאז 7 באוקטובר 2023 ולא מרפה, לא נעלמת, גם אם לפעמים מעשה היומיום מזיז אותה לרגע הצידה. איש מאיתנו אינו אותו אדם מאז השבת הארורה, אצל כולנו השחירה הנשמה. הפצע מדמם, וגם כשיהפוך לצלקת - הוא לא יגליד.

לתקן את החוזה שהופר

אך, באותה נשימה, כולנו מחפשים נחמה, תקווה להיאחז בה, אור שיתגנב ללב בקצה אותה מנהרה חשוכה שבה חיינו שרויים כעת. 

את האור הבוהק נוכל לראות כאשר 101 החטופים ישובו אלינו - אל החיבוק של מרב, עינב, אלי, שלי, איילת, דיצה, שי ושל יתר ההורים, שהלב שלהם שבוי בעזה ושאיתו שבויה מדינה שלמה. לא תהיה תקווה, לא נירפא כחברה וכאומה חפצת חיים, אם לא ייעשה הכל, אבל הכל, על מנת להחזיר את בנותינו ובנינו הביתה. אלו שנלקחו מהמיטות שלהם כשהם חשים בטוחים ומוגנים בביתם, מקום מבטחם. אלו שרקדו במסיבה ללא דאגה, והלוחמים והלוחמות שעמדו כמעט לבדם מול רוצחים צמאי דם, מבועתים מהתגשמות הסיוט שעליו התריעו שוב ושוב לפני הבוקר הנורא, ושאיש לא שמע. ההישגים בלבנון, המלחמה באיראן, לא יכולים ולו לרגע להשכיח או להסיט. חזרת החטופים אלינו היא מטרת־העל של המלחמה והנשימה שצריכה לחזור לגוף שלנו, הישראלים.

כך יחל תהליך השבת האמון שבין האזרח למדינה. זו לא רק הממשלה שחתומה על חוזה שהפרה מול אזרחיה ושצריכה לכתוב אותו מחדש ובכל דרך אפשרית, גם במחירים הכבדים ביותר, כי אין מחיר גדול וכבד מדי לכאב המשפחות, לסבל של מדינה. זה הצבא וראשי מערכת הביטחון כולה, שבכל חזית מפקדיו צריכים לזכור ולהזכיר למקבלי ההחלטות מהי המטרה הנעלה ביותר. ואלו גם אנו - האזרחים. אנו, בעלי המועקה, שבורחים אל האסקפיזם וצופים ב"אח הגדול" או ב"מירוץ למיליון", רואים הופעות והצגות והולכים לכדורגל. שבורחים לחו"ל לסופ"ש, טובלים בים או בבריכה. אולי לו היינו סוגרים את הכל, וחיינו היו כשל משפחות החטופים, בתהום שאין לה סוף, ורק דבר אחד היה עומד אל מול עינינו - היינו נותנים מעט יותר להשבת החטופים, לחידושה של הערבות ההדדית, בינינו לבין עצמנו.

את האור הבוהק נוכל לראות כאשר 101 החטופים ישובו אלינו - אל החיבוק של מרב, עינב, אלי, שלי, איילת, דיצה, שי ושל יתר ההורים, שהלב שלהם שבוי בעזה ושאיתו שבויה מדינה שלמה

כך, מדינה עם עננת כאב וסבל שרובצת עליה שנה שלמה וארוכה היתה זוכרת שהכי חשוך לפני עלות השחר.