הספירה החדשה: אין ברירה, זה או לחיות על חרבנו - או למות מחרבם

אנחנו כבר לא אותם האנשים, לפני ואחרי הספירה, והתפילות שלנו בימים הנוראים הללו אינן אותן התפילות. המילים העתיקות כואבות יותר: מי בחרב ומי באש? מי בחניקה ומי בסקילה? מי בקיצו ומי לא בקיצו? אפילו התפילה לשלום המדינה שנתקנה עבורנו בתש"ח, בידי הרבנים הראשיים יצחק הרצוג ובן ציון חי עוזיאל (בסיועו של הסופר ש"י עגנון), מקבלת משמעות מחודשת: "...ושְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ...". כמה שאנו זקוקים לכך. כמה שהם זקוקים לכך.

אחרי הצהרת בלפור, החל איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה, למנות את מספר השנים להצהרת בלפור, ואנו בני הדור הזה נתחיל השנה למנות - כך עוד שנים רבות - את מספר השנים לטבח, ממש כפי שאנו מונים את מספר השנים לחורבן בית המקדש, ולהבדיל - להקמת מדינת ישראל.

דבר כאן, בהיבט הכי קיומי של המציאות, כבר אינו מובן מאליו, כפי שהיה אצל רבים לפני הספירה החדשה. לפני הטבח. רבים פי כמה, יודעים עתה, אחרי שמחת תורה תשפ"ד, להעריך את עצם הקיום והעצמאות שלנו כאן כמדינה יהודית ריבונית. רבים יותר מבינים שאנו שבריריים ועוצמתיים, ושאין סתירה בין השניים. גם וגם; שהעוצמה והשבריריות והענווה מעניקים לנו פרופורציה ומשלימים ומאזנים זה את זה.

כלתה שנה וקללותיה. לפחות בשנים הקרובות נהיה מפוכחים פי כמה, ויהיה קשה יותר להוליך אותנו שולל - הן מנהיגים מבית, שלא יוכלו עוד לתעתע בנו בדברי כיבושין, חלקלקות, שקרים וקונספציות, והן שונאים ואויבים מחוץ. הן כאלה שליבם ופיהם שווים, המדברים בגלוי על השמדתנו – רבים מדי בתוכנו לא האמינו להם שהם באמת מתכוונים לזה – אבל אחרי הספירה החדשה כבר אין ספק, ואם יש ספק, אין ספק, והן אלה שמסתפקים ב"תוכנית השלבים".

"תוכנית שלבים"

רבים מאויבינו המתחזים להיות אנשי שלום אימצו, בין אם בגלוי ובין אם בסתר, אותה "תוכנית שלבים" שטנית, שהשלב האחרון בה הוא חיסול ישראל והישות היהודית. אל השלב הזה מוליכות מדרגות רבות נוספות של תעתועים וחלומות ואשליות והטעיות. יש להם ל"אנשי השלבים" המון סבלנות, וגם לנו – חייבת שתהיה. וכפי שכבר נאמר והוסבר פעם ועוד פעם, ועכשיו, בספירה החדשה, הדבר בהיר אף יותר: הבחירה האמיתית שלנו היא לחיות על חרבנו או למות מחרבם.

מותר וצריך לחפש נתיבים לשלום ולהבנה ולבריתות. אבל לזכור, תמיד לזכור, שמה שמבטיח את כל אלה היא החרב. לא כי אנו רוצים בה, אלא פשוט כי אין לנו ברירה אחרת. זו השכונה שבה אנו גרים - החלש לא ישרוד כאן.

בתפילות הימים הנוראים נכה "על חטא שחטאנו בשנאת חינם" ו"בקלות ראש", ונבקש מ"אבינו מלכנו" ש"ינקום נקמת דם עבדיו השפוך", ש"לא ישיבנו ריקם מלפניו" ו"ירים קרן ישראל עמו". נזכור כיצד קמנו מהתהום כלביא והתנשאנו כארי; נזכור את הגיבורים שאמרו "הנני". את אלה שאינם עוד איתנו ואת אלה שעדיין איתנו. את החטופים, החיים והמתים, שצרובים בנשמתנו. ובעיקר ניזהר מאוד שלא לשקוע שוב במי המדמנה של ריב האחים, ונבין שערבות הדדית אינה יכולה להישאר סיסמה ריקה. היא מהות וכורח. היא הנשק האמיתי שלנו.