בטקס הזיכרון לנרצחי פסטיבל הנובה שנערך היום (ראשון), נועה ארגמני נשאה נאום אישי ומרגש בו שחזרה את רגעי החטיפה ב-7 באוקטובר. נועה, שנחטפה והוחזקה בשבי במשך 246 ימים, שוחררה ב"מבצע ארנון", שנקרא על שם פקד ארנון זמורה, שנפל במהלך חילוצה מהשבי. בנאומה, נועה נפרדה מחבריה הקרובים שנרצחו, ודיברה על החיים בשבי ועל הכאב שילווה אותה לכל חייה.
"יום שישי בצהריים, 6 באוקטובר 2023. אני ובן זוגי אבינתן אור ישבנו בפארק עם כמה חברים שתכננו להגיע למסיבת הנובה באותו הערב. בין החברים היו גם ליאור טקאץ ויבגני פוסטל. חברי ילדות שהמשיכו איתי גם לאוניברסיטה. בדיעבד, כשחזרתי גיליתי ששניהם נרצחו באותו יום ארור. יהי זכרם ברוך".
"התלבטנו אם בכלל ללכת למסיבה, ביחס למסיבות אחרות הרבה מהחברים לא תיכננו להגיע. אבל ידענו שיש עוד כמה חברים שעובדים בבר, וביניהם אורי טשרניחובסקי, זכרונו לברכה, אחד מחבריי הטובים והקרובים ביותר. בהחלטה שברירית של רגע, אבינתן ואני החלטנו לרכוש כרטיסים למסיבה".
"הגענו למסיבה בסביבות השעה 4 וחצי לפנות בוקר, הצטרפנו לכל החברים שרקדו ברחבה. היינו כל כך מרוגשים. בשעה 6 בבוקר, כשהזריחה התחילה לעלות, כולם היו שמחים, מחכים לשמש שתאיר עלינו. אבל אז, בשעה 6 וחצי, התחלנו לראות טילים בשמיים. אף אחד לא הבין מה קורה. כוחות הביטחון פתחו את השערים ואמרו לנו להתפנות".
"הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי את יבגני וליאור. אני עדיין לא מצליחה לעכל שהם לא פה איתנו. ראינו יירוטים בשמיים, אך אני, שגדלתי בדרום, לא נבהלתי. החלטנו לחכות עד שהעומס ביציאה יפחת. ישבנו ליד הרכב ואורי הביא לנו מים מהבר. גם אז, הוא דאג לי ולחברים".
"אחרי זמן קצר, ראינו סרטון בפייסבוק בו הופיעו שני מחבלים במרפסת בית סמוך. הטלפון נפל לי מהיד, והבנו שמשהו נורא עומד לקרות. ניסינו להימלט, אבל מכל כיוון ירו עלינו. התפצלנו, ואני ואבינתן התחבאנו ביער שעות עד שקבוצה של מחבלים מצאה אותנו. חטפו אותנו והפרידו בינינו. זה היה הרגע האחרון שראיתי את אבינתן".
"לאחר מספר דקות מצאתי את עצמי פתאום באמצע רצועת עזה", מספרת נועה.
"במשך 246 ימים הייתי בשבי ברצועת עזה, בכל יום חוויתי גיהנום. אבל ביום אחד ראיתי את האור – חיילי צה"ל נכנסו אל החדר ואמרו לי, 'נועה, באנו לקחת אותך הביתה'".
נועה סיפרה על חבריה שנרצחו: "אני עדיין שואלת למה זה קרה לנו? לחברים שלנו? אין לי תשובות לשאלות האלה. אבל אני יודעת דבר אחד – אנחנו נמשיך לחיות ולחגוג איתם ובשבילם, כי זה מה שהם היו רוצים שנעשה".
נועה הוסיפה: " אני עדיין לא יודעת מאיפה להתחיל לאסוף את השברים.
איך למצוא את התקווה, איך להסתכל קדימה. אני עדיין שואלת למה?
למה זה קרה? למה זה קרה לאהובים שלנו? ליקרים לנו מכל. כנראה שלא יהיו לי אף פעם תשובות לשאלות האלה. אני רק יודעת שאני קיבלתי את החיים שלי חזרה ולמדתי שיעור חשוב איך להעריך אותם".
