שלומי זיו בטקס הזיכרון לקורבנות הטבח במסיבת הנובה: "חבריי שנרצחו פתחו ציר מילוט שדרכו נמלטו המבלים"

חיבוקים דמעות וזיכרון: הערב (ראשון) התקיים בנמל תל אביב טקס הזיכרון וההנצחה ל-410 נרצחי המסיבה ברעים, הנובה ב-7 באוקטובר. בטקס המרגש לקחו חלק משפחות שכולות וגם שורדי הפסטיבל. בכניסה לאירוע היו מייצגים שונים ורבים מהבאים כתבו אל הנרצחים בתום שנה של ייסורים כאב וגעגוע.

במהלך הטקס דיברו בני המשפחות ושורדי המסיבה.

שלומי זיו, שנחטף מהמסיבה, שבה עבד כמאבטח, וחולץ ב"מבצע ארנון" עם אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ונועה ארגמני לאחר 246 ימים בשבי, היה מהנואמים המרכזיים באירוע: "בשבעה באוקטובר הייתי חלק מצוות אבטחה ראיתי את כולם יפים שמחים וחיים כל כך. לצערי ראיתי את אותו מקום שותת דם. יחד איתי עבדו שני חברי, אביב אליהו ז"ל, שהיה אח עבורי, איש עם לב ענק שפתח ציר מילוט שדרכו נמלטו המבלים. ג' מרלו נרצח על ידי בני עוולה. הוא עזב את חייו באנגליה ועלה מתוך ציונות.

"אני נחטפתי, 246 ימים הייתי בשבי, ימים של כאב חוסר ודאות ופחד. היו גם רגעים קטנים של תקווה, שיש לי חברים ומשפחה שמחכים לי ופועלים להחזרתי. זה נתן לי אור ברגעים החשוכים. היום כשאני כאן, אני לא יכול שלא לחשוב על החטופים שכבר 365 ימים סובלים. לא נשכח ולא נרפה עד שכולם יחזרו הביתה. לכם שורדי הנובה והמשפחות השכולות, אני מבקש לומר שאף אויב לא ישבור אותנו. אנחנו לא נפסיק לרקוד".

"המחבלים מצאו אותנו ביער - והפרידו בינינו"

ארגמני, שנחטפה מהמסיבה, שיתפה בעדותה לראשונה את מה שעבר עליה ביום החטיפה: "התלבטנו אם ללכת למסיבה, בהחלטה של רגע, אבינתן ואני החלטנו לרכוש כרטיסים. הגענו בשעה 4 וחצי לפנות בוקר והצטרפנו לחברים. היינו כל כך מרוגשים. בשש בבוקר הזריחה עלתה וכולם היו שמחים. בשש וחצי כשהמוסיקה עדיין מתנגנת, אנחנו רואים טילים בשמיים על כמה בחורות שהתחילו לצעוק. אף אחד לא הבין מה קרה.

"המוזיקה פסקה לגמרי כוחות הביטחון אמרו ללכת וכך עשינו. אמרו שום לכל החברים וקיפלנו את הציוד. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את החברים. בהתחלה לא התרגשתי מהטילים כי אנחנו רגילים לטילים אז בחרנו לשבת ליד הרכב", סיפרה ארגמני, "לאחר זמן קצר במתחם החניה ראינו סרטון בפייסבוק של מחבלים שנמצאים במרפסת של בית ואז הטלפון נפל לי מהיד. ברגע זה הבנו שמשהו רע הולך לקרות, אז עלינו לרכבים וטסנו הביתה. פתאום התחילו לירות עלינו. מכל מקום שנסענו - ירו עלינו.

"אבינתן ואני המשנו לברוח עם רכב עד שנתקענו ונאלצנו להתחבא ביער. מחבלים מצאו אותנו, הפרידו בינינו והעלו אותי לאופנוע. זה הרגע האחרון שראיתי את אבינתן. זה הרגע שמצאתי את עצמי ברצועת עזה. חייתי בפחד יום יומי 246 יום שהתנקזו לרגע אחד - שבו ראיתי את האור".

"רצנו כמו מטורפים עד שסגרו עלינו 360 מעלות"

הטקס הוקדש להתייחדות עם זכר 410 הנרצחים והנרצחות מטבח הנובה וממסיבות שהתקיימו סמוך לרעים ב"שבת השחורה": מסיבות נובה, מאשרום, פסיידאק ומידברן, כאשר קהילת הנובה ספגה את מספר האבדות הגבוה ביותר בטבח השבעה באוקטובר.

טקס הזיכרון נעשה כחלק מפעילות רחבה של עמותת קהילת שבט הנובה, שמטרתה לסייע ולשקם את שורדי הטבח וכן לסייע בשיקומן של משפחות הנרצחים, ולהבטיח שהם לא יישארו לבד במסעם הארוך של ההתמודדות והשיקום.

רועי שלו, שורד נובה שהיה בן זוגה של מפל אדם שנרצחה, סיפר בעדות מקפיאת דם: "לפני שנה בדיוק, הגענו לפסטיבל הנובה, עם אנרגיה מטורפת והתרגשות אחת גדול ובין רגע , הכל הפך לסרט אימה מציאותי פשוט מטווח ברזיםושום צבא לא מגיע לעזרתנו . מצאתי את עצמי בורח עם מפלי, אהובתי והילי החברה הכי טובה שלי. הכדורים לא הפסיקו לשרוק לידנו , רצנו כמו מטורפים עד שסגרו עלינו 360 מעלות והבנתי שאנחנו חייבים להתחבא. כי לא היה טעם להמשיך לרוץ , זה לרוץ למוות.

"המחבלים מצאו אותנו, עשו בנו וידוא הריגה פעמיים. הבנות נרצחו לידי מהכדור הראשון. אני שרדתי את זה עם שני כדורים בגב. עשרה ימים לאחר מכן, האמא האהובה שלי לא עמדה בכל האובדן והכאב ושמה קץ לחייה. בשבוע אחד אכזרי, איבדתי את שלוש הנשים הכי קרובות וחשובות לי בחיים, בדרכים הכי אכזריות שאפשר לדמיין. רציתי לומר לכן, משפחות יקרות, שאני כואב את הכאב שלכן, כאב יום יומי שתוקף ברגעים הכי לא צפויים".

גיא זוארץ, שאיבד את אחיינו עילי ברעם בן ה-27, שנרצח ב-7 באוקטובר בפסטיבל נובה: "זה היה אמור להיות רגע יפה ושמח כל כך של אנשים טובים ויפים. שנה עברה והאדמה עדיין רועדת, החיים כפי שהכרנו אותם נקרעו לשניים. שנה של ניסיונות בלתי פוסקים את הבלתי ניתן להבנה. שנה של התמודדות יום יום, שעה-שעה. שנה חלפה מאז שהאוהבים שלנו נפרדו מאיתנו, אבל כל יום הוא היום הזה. בשבעה באוקטובר הזמן עצר מלכת. רק דבר אחד ברור לנו - שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה".

אורין גנץ אמא של עדן זכריה שנחטפה ונרצחה אמרה על הבמה בדמעות: "אני אמא שכולה, אני לא מעכלת את המילה. הבת שלי האהובה נורתה בדרכה הביתה מפסיטבל הנובה. פסטיבל של מוזיקה שלום ואהבה. עדן נפצעה ונחטפה לא לפני שרצחו את בן זוגה. אם הייתי עומדת מול קהל אחר בעולם הוא היה קורא לי משוגעת ויוצא מהעולם, שראיתי יותר מידי סרטים. אני עומדת כאן מולכם משפחה יקרה ורוצה לצעוק שאני לא מסכנה כי כל זה כלל לא קרה.

"שואלים אותי איך זה מרגיש אחרי שנה אבל אני תקועה בשבעה באוקטובר. אצלי הזמן נעצר מלכת. אני עדיין מחכה לראות את השם של עדן ברשימת הניצולים. אני יודעת את שועלה, את תצאי מכל צרה, אני לא מעכת את גודל הזוועה. הראש יודע, מחבלים טבחו כאן בלי הכרה. הם ניצחו בקרב אבל אני נשבית עדן שהם לא ינצחו במלחמה".