במדינה כמו שלנו, הרעיון שחיילי סדיר ומילואים לא יגיעו לבסיס בגלל שאין להם איך, נשמע כמו בדיחה גרועה. אבל לצערי, זה המצב בימים אלו. גויסו בצו חירום, צריכים להגיע לבסיסים בצפון ובדרום, ובדיוק כמו שעון, התחבורה הציבורית בישראל בחגים לא פועלת.
עכשיו נשמעים קולות מבולבלים ממשרד התחבורה ומצה”ל, כל אחד מנסה להרחיק את עצמו מהבעיה. משרד התחבורה טוען שהצבא צריך לדאוג להסעות, הצבא בתורו מגלגל את האחריות למשרד התחבורה, ואנחנו נשארים עם סימן שאלה גדול ותחושת חוסר אונים.
והנה, משום מקום, עולה שוב אותו ארגון שמחולל סערות פוליטיות מימין ומשמאל – “אחים לנשק”. כן, אותם אנשים שרבים כל כך אוהבים לשנוא, הם אלו שנרתמים לעזור. יחד עם עיריית תל אביב, הם מארגנים הסעות לחיילים. בואו נשים את הדברים על השולחן: זה לא תפקידם. זו לא אחריותם. אבל במציאות הישראלית ההפוכה, הם אלו שצריכים לסדר את הכאוס.
במדינה נורמלית, כשחיילי מילואים מגויסים בשעת חירום, הם לא אמורים להתרוצץ ולחפש מי ייקח אותם לבסיס. זה אבסורד. אבל אנחנו, כמו תמיד, עסוקים במי אשם, במי לא אשם, ובעיקר – בלדבר הרבה ולעשות מעט.
כשחיילי המילואים נשלחים לקרב, הם לא שואלים שאלות. הם קמים ועושים את מה שצריך. אבל כשהם צריכים להסעה, פתאום כל המערכת הממשלתית מתפרקת. מישהו צריך להסביר למה המדינה שולחת את חייליה בלי לדאוג להם אפילו לדבר הבסיסי ביותר: דרך להגיע.
ובינתיים, מי שבאמת משלם את המחיר הם לא הפוליטיקאים, לא המשרדים הממשלתיים – אלה חיילי המילואים. אותם אנשים שבמקום לחגוג עם משפחותיהם, שוב מוצאים את עצמם באמצע חוסר אחריות ממסדית מוחלטת.
במדינה שידועה בקשיים הביטחוניים שלה, הייתם מצפים שתהיה איזו תוכנית מגירה להסעות בחגים, לא? אבל לא. כלום. רק “אחים לנשק”, שמחליפים את המדינה פעם אחר פעם.
וכשהם מסיעים את החיילים לצפון ולדרום, אפשר רק להנהן בציניות: שוב אנחנו, האזרחים, מצילים את המדינה. ושוב המדינה נשארת תקועה בתחנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו