עומר, בן דודי האהוב, הוא חייל בודד שגדל והתחנך בארה"ב בחינוך יהודי ציוני. מאז ומתמיד עומר היה בראש בכל מקום - בקבוצות הספורט, בתנועות הנוער השונות, בחברים.
כשסיים ללמוד בתיכון, הוא הגיע לישראל לשנת מכינה שאחריה התגייס לצבא. הוא לא היה חייב, אבל הוא האמין בכל ליבו במטרה. הוא ידע שאין לנו ארץ אחרת, ושעכשיו זו המשמרת שלו. למרות שהחלום האמריקני חיכה לו בבית, עומר התגייס לצה"ל, יצא לקצונה וחתם קבע. הוא לא ויתר, הוא הבין את חשיבות המשימה ואהב אותה.
אנשים שמכירים אותי, יודעים שאני אוהבת לשתף, לכתוב ולהרגיש. בחצי השנה הראשונה של המאבק הוצאתי ממני הכל. המילים נשטפו ממני - אך מאז, כבר כמעט חצי שנה שאין לי מילים. לא כתבתי מילה. לא העליתי אף תמונה. הכל נראה בדיוק אותו הדבר. ואין טעם, פשוט אין טעם בלעדיך. כל שנותרו לי הן הדמעות. יש לי מאגר בלתי נגמר שלהן. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, אין לי יותר מדמעות.
אתה כל כך חסר
הימים הנוראים בפתח, ואין זמן הזוי מזה לציין 12 חודשים ליום שמחת תורה בתאריך העברי. מזמן שמחה שבו רוקדים עם התורה וחוגגים את קריאתה מחדש - לזמן שבו אנחנו מבקשים סליחה, מקווים למחילה, לזמן שבו אני מתפללת בכל ליבי ששערי דמעה לא ננעלו. זה כל מה שנותר לי. דמעות הן כל שנותרו לי, עומר.
כמה עם ישראל זקוק לך בתקופה הזאת, כדי שתוסיף כאן אהבה, כדי שתהיה הגורם שמחבר בינינו, מחבק אותנו, מדביק את כולנו יחד. אתה כל כך חסר כאן. המאבק שלנו כולו בדרכך, כולו צועק עומר. אתה תחזור לעם שמלא בך, שמתקיים מהערכים שלך, שמדבר את החיבור שלך - אני מאמינה בזה בכל ליבי.
הגעת לכאן מאמריקה כדי לשמור עלינו, ועכשיו זה תורנו לשמור עליך בחזרה. אז אני קוראת לכם, עם ישראל שלי, עם ישראל של עומר, בבקשה תוסיפו באהבה, במעשים טובים, באחדות. תגיעו לחבק אותנו ולתמוך בנו. החטופים הם לא מושא של פוליטיקה צינית, הם אנשים והם אחינו שנמצאים בצרה קשה כבר יותר משנה.
השבת החטופים בידינו היא. בימי שלישי, בשעה 20:00, מתקיימים ערבי אחדות בכיכר החטופים בתל אביב. אנא, בואו להראות לנו שגם אתם מאמינים בזה - בלי פוליטיקה, בלי ימין ושמאל, בלי דתיים וחילונים - רק עם ישראל היפה שלנו.
עומר, לפני שנה ישבנו יחד, אתה ואני. סוף־סוף יצאת לרגילה והצלחתי לתפוס אותך לשיחה קצרה על הגיוס שלי, שהלך והתקרב. אתה הבטחת לי שתהיה איתי שם, שתעמוד לצידי בבקו"ם, שתלך איתי יד ביד לאורך כל השירות, שתלווה אותי במסע המפחיד והמרגש הזה.
אני משרתת בצבא כמעט שנה, בדיוק אותה תקופת זמן שבה אתה לא נמצא כאן. המקום הזה נהיה לי לבית, ואתה לא כאן. עומר, שנה זה כל כך הרבה זמן, אבל הוא עצר מלכת. שום דבר לא זז. אתה השמש של מערכת הכוכבים שלי, בלעדיך אין לי יום ואין לי לילה, הכל סיוט אחד מתמשך ובלתי נגמר. כל מה שנשארו לי הן דמעות. ותפילה אחת קטנה: ששערי דמעה לא ננעלו.
הכותבת היא בת דודתו של עומר נאוטרה החטוף ברצועת עזה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו