זוג שהצליח להיחלץ ממסיבת הנובה: "הבנו שזה או חתונה או פרידה לנצח"

אופיר ואלעד הבינו את חומרת המצב רק כשמכונית בצבע אדום ובה נהגת ירויה למוות חלפה על פניהם בכביש 232 והידרדרה לשדות.

עד לאותו יום נורא היו אופיר שירן (30) ואלעד קליין (31) זוג מתוק ואופטימי: היא גננת, הוא מנהל שיווק, הם היו מאורסים והעתיד נראה ורוד. עד לנובה. הם הגיעו למסיבה מוקדם, עם חבורה גדולה של חברים, הקימו אוהל והלכו לישון. הם קמו ב־4:30 כדי להספיק ליהנות משיא המסיבה בזריחה. הם הגיעו לרחבה ב־6:10 והלכו להחליף לבגדי יום.

"בדרך הסתכלתי לשמיים וראיתי המון זיקוקים. חשבתי כמה זה מטופש לירות זיקוקים באור יום. אבל אז הבנתי שזה לא זיקוקים. השמיים היו לבנים מרוב ירי, לבנים עם קצת כחול. אפילו תושבי העוטף לא הכירו כמות כזאת, וזה פשוט לא נפסק", נזכרת אופיר. "המסיבה נעצרה והבנו שהיא לא תתחדש. כשהתחלנו לקפל את הציוד בנונשלנט - עדיין המשיכו הטילים והחלטנו לנסוע משם. בגלל שאלעד שתה קצת הבנתי שאני הנהגת. החלטנו להשאיר את האוהל ולקחת רק מה שצריך. בדרך לאוטו שאלתי שוטרת איפה המיגונית הקרובה, כי לא חסרים מקרים שאנשים נפגעו כשהיו במכונית, והיא אמרה תעזבי אותך ממיגונית, פשוט סעי צפונה. תוך 20 דקות כבר עלינו לתוך המכונית והגענו לפקק המדובר בכביש 232. פתחתי חלון ושמעתי יריות חלשות מרחוק. עדיין לא הבנו מה קורה עד שחתכה אותנו מכונית אדומה שהגיעה מדרום, מחוררת כולה. הנהגת היתה הרוגה".

אלעד: "כששמענו את היריות האלה התכופפנו. אופיר נהגה עם חצי ראש למטה. ואז ראינו שוטר שאמר לכולם לצאת מכלי הרכב ולרוץ מזרחה, לכיוון השמש".

אופיר: "התחלנו לרוץ ובמשך 20 דקות זה היה כמו ברווזים במטווח. רצנו ורצנו".

אלעד: "היה שם איזה ואדי. לא ראינו בעיניים. רצנו ועברנו את הוואדי. היה המון כאוס, דיסאינפורמציה, מכל כיוון מגיעים אנשים שאומרים שמאיפה שהם באו יש מחבלים. בינתיים חברים מספרים שהם מקבלים הודעות בנייד שמחבלים כובשים קיבוצים ובסיסי צה"ל ושהם נוסעים בטנדרים לבנים".

אחרי מנוסה ארוכה, אופיר סוף־סוף מצליחה לתפוס את המשטרה בטלפון. היא נרגעת לרגע, מבקשת שישלחו חילוץ, אבל למשמע תשובת השוטרת כל התקווה והאופטימיות שהיו בה נוזלות ממנה והיא נותרת מרוקנת. "השוטרת בצד השני אומרת לי 'תתחבאו ותתפללו'. זה שבר אותי. עד לאותו רגע סמכתי על המשטרה שתדע לספק לי הגנה וביטחון במצבי סכנה. כשהיא אמרה את זה הרגשתי שעוד שנייה יפגע בנו כדור והכל ייגמר".

אלעד: "אני תפסתי את החוויה אחרת. היה לי ברור שנחיה, אבל זה באמת היה רגע משבר. אתה מרגיש ערום וחשוף. אבל בשלב ההוא עדיין מאוד סמכתי על הצבא, חשבתי שחלק מהבומים שאנחנו שומעים זה צה"ל. אז חיפשנו מחבוא מתחת לעץ, אבל לשנינו היתה תחושה שאסור לנו להישאר שם ולהיות סטטיים, אז המשכנו לרוץ".

אופיר: "אחרי שלוש שעות וחצי של ריצה בשדות של תפוחי אדמה מלאים בבורות בגובה שלי ראינו בהמשך משהו שנראה כמו חממות. רצנו לכיוון הזה ושם פגשנו עוד חבר'ה מהמסיבה". 20 דקות לאחר מכן מציץ מחממה אחרת שוטר מבוהל עם נשק אבל ללא תחמושת, ואחריו 70 צעירים מהמסיבה. הם חוברים לחממה שבה מתחבאים אופיר ואלעד, וכולם נכנסים למכולה המשמשת משרד של מנהל החממה. שם היו מי שתייה שהשורדים, אחרי שעות של ריקודים, אלכוהול וריצה בחום היו צריכים נואשות. זאת הפעם הראשונה במהלך המנוסה שבני הזוג יושבים ומדברים עם אנשים נוספים, כשכל אחד מעלה את הפחדים שלו: אחת נפרדה מחברה שלה בתחילת הבריחה והיא לא יודעת איפה היא ואם היא בכלל שרדה, השני תוהה אם יראה שוב את ילדיו.

אופיר: "היינו יותר מ־100 איש במשרד הזה. היה ברור לנו שעם כמות כזאת של אנשים המחבלים בטוח יגיעו הנה עוד מעט. אלעד ואני החלטנו להתחבא בשירותים. שם היה רגע שהבנו שאו שמישהו יבוא לחלץ אותנו או שאר.פי.ג'י יעיף אותנו. החלטנו שאם אנחנו יוצאים מזה - אנחנו מתחתנים למחרת. זו היתה הפעם הראשונה שהבטנו אחד לשני בעיניים מאז שהתחיל הסיוט הזה. זה היה מבט של או חתונה או פרידה לנצח". 

רגשי אשם

בדיוק אז הגיע לחממה הרבש"צ של מושב פטיש, שביקש להעלות לטנדר שלו פצועים ובחורות כדי לחלץ אותם ראשונים. לכל השאר הוא הראה ציר של 6 ק"מ שמוביל למושב פטיש והורה להם להתחיל ללכת. הוא הסביר שהאזור מוקף במחבלים, אז כדאי שילכו בזהירות. באמצע הדרך הגיע אסף דוידיאן, תושב פטיש, וחילץ את אלעד, אופיר ושורדים נוספים. כל אותו היום דוידיאן ובני משפחתו עשו נגלות כאלו וכך הצילו עשרות אנשים. "לא מזמן הלכנו לשחזר את המסלול ולהודות לו, ואז גילינו שהבת שלו נרצחה באותה שבת בבסיס אורים", הם מספרים בכאב. 

בני הזוג מחולצים מהאזור בלי לדעת מה קרה לחבריהם. בהמשך יתברר להם שחמישה מתוכם לא שרדו את התופת. כמה ימים לאחר מכן אלעד גויס למילואים ואופיר, שהתקשתה להכיל את הטראומה, עברה לגור אצל הוריה.

אופיר: "מאז אותו יום אני חווה סיוטים והתקפי חרדה שלא עוזבים אותי. מספיק שאופנוע מתחיל לנסוע לידי ואני מתחילה לרעוד, לא מצליחה לשלוט בגוף שלי. גם מבחינת העבודה, בתור גננת לא היתה לי היכולת להיות חזקה בשביל קטנטנים, תמימים וחמודים. הורדתי את המשרה לחצי כי אני מרגישה שאני צריכה לטפל בעצמי ולהתחזק. זה היה מאוד קשה וזה עדיין מאוד קשה. אין לי ביטחון, אני לא סומכת על שום גורם ביטחוני כרגע. חזרנו לאחרונה מירח דבש. היינו באיזו מסעדה בתאילנד והיו שם זיקוקים. איבדתי את זה לגמרי. לקח לי המון זמן להתאפס".

אופיר מספרת מה עשתה הטראומה לזוגיות: "הקשר שלנו תמיד היה מאוד חם ואוהב, עם מאה אחוז תקשורת. לקח לנו זמן לתקשר אחרי הנובה, כי בבסיס הרגשנו שאני לא מספיק חזקה כדי לתמוך באלעד, ולהפך. לקח לנו קצת זמן להבין שאני לא יכולה לצפות מעצמי להכיל את כל זה. בסוף יש רף מסוים שכשהוא מוצף - הוא מוצף. אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה רק חיזק. הכרנו המון צדדים כל אחד בעצמו ובבן הזוג שלו, לטוב ולרע".

אלעד: "למרות שהיינו יד ביד בתופת, אחריה היינו צריכים להבין שני דברים - מה קרה לנו ומה קרה לבן הזוג שלנו. להכיר אותי ואת האדם שאיתי אחרי הנובה, כי זה אדם אחר. דבר נוסף: מי שמאוד מאמין בצה"ל כמוני מתקשה להכיל את גודל המחדל".

אופיר: "מלבד החרדות היו לי התקפי זעם, ואלעד היה צריך להכיל הרבה. היו לי גם רגשות אשם מאוד גדולים על זה שניצלתי וחלק מהחברים שלי לא. ובשביל לקום בבוקר ולחייך צריך לבחור בחיים ולהאמין שלא ניצלתי סתם. לעשות הכל כדי שאהיה חזקה יותר, שאוכל איכשהו להירפא מהתופת הזאת. אני עוד לא שם, אני בתהליך. לא בטוח שאי־פעם אהיה שם, במקום של החלמה מוחלטת".

כחצי שנה אחרי הנובה אלעד ואופיר נישאו. הם מעידים שהיה קשה לעשות אירוע כל כך חגיגי ושמח בזמן ובמצב שכזה. האם זוג שעבר את הזוועה הזאת ירצה להביא ילדים לעולם? אופיר עונה בחיוב מסויג: "אביא ילדים לעולם, אבל לא בטוח שלמדינה הזאת. אלעד ואני חלוקים בנקודה הזאת. הקרקע שלי לא יציבה כאן עדיין. אני מאחלת לי שמחר יהיה יותר טוב. אולי כשהחטופים יחזרו והמלחמה תסתיים ונוכל להתאבל ולעכל את השנה הבלתי נתפסת הזאת ארגיש יותר בטוחה כאן".

אלעד: "אנחנו נחיה כאן, אבל אני מאוד מזדהה עם אופיר בפחד להביא ילדים כשמחר בבוקר אנחנו לא יודעים מה יקרה להם. אבל התקופה הארוכה במילואים חיזקה לי מאוד את האהבה לארץ. וכן, אנחנו נרצה להקים כאן את המשפחה שלנו. זוגות מעטים מקבלים את הזכות לעמוד באתגר כזה. היינו מסתדרים גם בלעדיו, אבל אחרי שהוא היה אנחנו מבינים שזה נתן לנו תקווה ורצון לחיות את החיים במלואם".