המלחמה בצפון לא תשתיק את הזעקה

תשומת הלב הציבורית והתקשורתית מופנית כמעט במלואה למלחמה בלבנון, אזורים נרחבים בישראל נכנסו לכוננות ואזרחים רבים חוששים. ואני? כל מה שאני חושבת עליו הוא גדי, מה הוא חושב ומרגיש אם במקרה הוא צופה בחדשות מישראל.

הוא בטח חושב שנשכח, שהמדינה המשיכה הלאה למטרה החדשה שלה, שכבר אין סיכוי שיצילו אותו ממחשכי השבי. תחושת עלבון צורב עולה בגרונו, מחנק וכאב חד על כך שנבגד על ידי מדינתו שלו שאוהב כל כך. המדינה שבה נולד ושאותה שירת בגאווה כל חייו, המדינה שמטעמה נסע להדריך חקלאים בכל העולם, לשתף אותם בסודות החקלאות הישראלית, המדינה שעל אהבתה חינך אותנו, ילדיו ונכדיו.

הוא בטח אומר לעצמו "איזה ייאוש, איזו בושה, מה קרה למדינה האהובה שלי? איך זה יכול להיות שאני, חבריי וכל האנשים הצעירים והטובים של המדינה הזו עדיין כאן, בשבי? הופקרנו. נבגדנו. נשכחנו".

קולות ההפצצות בעזה מעל ראשו מחזירים אותו לפחד היומיומי, ההישרדותי, שרק לא ייפול עלי טיל, שלא יקרוס עלי מבנה, שהשומרים עלינו יישארו רגועים ולא יחליטו להוציא אותנו להורג...

הוא חוזר לצפות בחדשות מישראל, ומבין שמדינה שלמה נמצאת עכשיו בחרדה קיומית, שאזרחים רבים בישראל פוחדים להיפגע מהפצצות חיזבאללה, ובראשו חולפת מחשבה: "אני מבין את הפחד שלהם, אני מכיר את החרדה הקיומית היומיומית, אני חווה אותה כבר 357 יום ולילה".

ואז הוא מקווה, מתפלל ומבקש "שרק אזכה לחבק שוב את ילדיי, לתת להם את החיבוק החם, החזק והאוהב שאני תמיד נותן, לצחוק, לשוחח ולבלות שוב עם נכדיי האהובים, לארח ולהרים כוס יין עם המשפחה המורחבת, לצפות במשחקי ספורט עם החברים וכוס בירה ביד. שרק אזכה לצעוד שוב בשדות הקיבוץ, להריח את הטבע ולהרים חופן אדמה בידיי".

ואני? רק על גדי אני חושבת. לא על חיזבאללה, לא על פסגת האו"ם, לא על מי יצטרף לקואליציה ומי ייצא. רק על גדי ועל 100 בני הערובה הנוספים שנמקים להם עכשיו בייסורים בשבי או מחכים לכבוד אחרון של קבורה באדמת ביתם.

ראש הממשלה, האם אתה שומע את זעקות השבר שלהם? האם אתה זוכר את מטרת המלחמה שהגדרת ועוד לא השגת גם אחרי שנה? האם גם אתה חש בושה מההפקרה הבוטה של אזרחיך חסרי הישע בשבי?

קולות המלחמה הרועמים בצפון לא ישתיקו את זעקות השבר של החטופים הנמקים בשבי. בשונה ממך, מר הפקרה, אנחנו לא ניתן שישכחו אותם, שישתיקו אותם או אותנו. אנחנו קוראים לך, ראש הממשלה: עצור הכל ואל תגרור את המדינה שלנו לאבדון! סיים עכשיו את המלחמה, והובל להסכמים מדיניים שיחזירו את כל החטופים ויביאו רגיעה וביטחון לאזרחי ישראל.

גלה מנהיגות שאינה מבוססת על פחד, על מלחמות ועל ייאוש, אלא כזו המושתתת על ערכים ועל תקווה.

הכותבת היא כלתם של גדי ומרגלית מוזס שנחטפו מקיבוץ ניר עוז. מרגלית שוחררה בעסקה, גדי עדיין בשבי. בת זוגו, אפרת כץ, נהרגה בעת חטיפתה.