"כשהגענו למוצב סופה, ראינו אכזרית הרוסה כשלידה ארבעה לוחמים פצועים", מספרת סמ"ר מעיין כהן, שלחמה לאורך כל אירועי 7 באוקטובר כשהיא נמצאת בחפ"ק מג"דית גדוד קרקל – אור בן יהודה. היום אחרי שחרורה מצה"ל היא מספרת על הלחימה ועל התחושות באותה שבת השחורה.
כהן, בשגרה טנקיסטית (פלוגת פרא) בגדוד, מצאה את עצמה לוחמת לחימת חי"ר תוך כדי שהיא מתמודדת עם עשרות רבות של מחבלים שניסו לחדור למוצב סופה. "מלכתחילה לא הייתי צריכה להיות בחפ"ק של אור. אמרו לנו שיש מחסור בלוחם שיהיה בחפ"ק, אז הציעו לי ולעוד לוחמת שנמצאות בסוף השירות להיות במשמרת. למעשה היינו צריכות להתחלק חצי חצי במשמרת הזו אבל אמרתי לעצמי, 'אני ממש לפני סיום השירות אז לא מפריע לי לקחת את כל המשמרת של השבת'", סיפרה.
במהלך הלילה הסתובבו כהן והמג"דית בין המוצבים ואף טיפלו באירוע שהתחולל בגזרה ונגמר בשעה שלוש בלילה. לאחר שחזרה לבסיס, כהן נחה זמן קצר עד שבשעה 06:25 לפנות בוקר המג"דית התקשרה והקפיצה אותה שוב אליה עקב תחילת הלחימה בגזרה.
"אור התקשרה אלי ואמרה לי שיש ירי ארטילרי על המוצבים ושאקפיץ את החפ"ק. הקפצתי עוד חמ"ל ונסענו אל המוצב הצפוני שהגדוד שלנו תופס בגזרה. כשהגענו התקשר אלינו מג"ד גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, יונתן צור ז"ל, ואמר שיש מחבלים במוצב שלו ויש לחימה קשה מאד. סא"ל צור, שנפל בקרבות במהלך היום, ביקש מאור שתגיע עם כמה שיותר כוחות מהגדוד כדי לסייע בלחימה".
"ירי כבד מבפנים ומבחוץ"
אחרי השיחה עם צור ארגנה המג"דית את הכוחות ונעה לעבר מוצב סופה. "המג"דית הקפיצה את כל מי שהיה וחילקה אותנו לגזרות, כך שכל כוח קיבל אזור אחריות אחר. אני נסעתי איתה אל מוצב סופה כשאנחנו לא יודעות מה קורה בו בכלל. כמעט ולא היה קשר, וגם לא וייז, והיה ערפל קרב רציני ביותר. נסענו עד מוצב סופה וכשהגענו לכניסה האחורית שלו ראינו אכזרית מפוצצת עם ארבעה לוחמים פצועים. כוח נוסף שהיה איתנו החל לטפל בהם".
למעשה, הכוח כלל לא היה מודע לכך שמוצב סופה היה מוצף במחבלים. "המג"דית השאירה אותי להגן על הכניסה האחורית כי ראינו עשרות מחבלים שמנסים להיכנס דרכו אל המוצב", מספרת כהן. "בינתיים, היא ושאר הכוחות נעו פנימה והגיעו עד חדר האוכל כדי להבין מה קורה. אז התברר לה שכל היריות במוצב הם של מחבלים, ושכדי לכבוש את המוצב יהיה צורך בלחימה עם כוחות רבים".
"ירו עלינו RPG, טילי לאו, והיה ירי כבד מאוד מבפנים ומבחוץ," מספרת כהן. "בשלב הזה קראתי למג"דית ואמרתי שיש המון מחבלים שתופסים שטחים שולטים ושאני צריכה חיפוי. אז הביאו עוד לוחמת לחפות. כשהבנו את חומרת המצב, נסוגונו מהמוצב כדי להתארגן ללחימה ולכיבושו מחדש. היינו כוח קטן והיה צריך להתארגן מחדש למצב שנוצר".
בזמן שהתארגנו, הגיע כוח של שייטת 13 שחזר איתנו אל המקום. "השייטת נכנסה ולחמה בפנים בעוד אנחנו מחפות עליהם מבחוץ. מכיוון שלא היה קשר ולא הייתה בכלל תקשורת, השתמשנו בטלפונים הסלולריים שלנו כדי לתאם את הלחימה. אני קישרתי בין השייטת לבין הכוחות בחוץ, הכוונתי כוחות נוספים והייתי בקשר עם חמ"לים אחרים ועם כוחות רפואה והצלה".
"הרגשתי שזו הסיבה עבורה אני משרתת"
הלחימה במוצב נמשכה עד השעה שש וחצי בערב, אז חזרה השליטה על הבסיס לידי כוחות צה"ל. משם נסעו כהן והמג"דית לחולית לכינוס מפקדי גזרה על מנת לחלק את אזורי הלחימה. "אנחנו קיבלנו גזרה שבה היה גם היישוב יתד. הגענו לשם בבוקר, אחרי טיהור יחסי של הגזרה, וראינו חמש מחבלים בין השיחים וירינו בהם. אחר כך לחמנו בעוד עשרה מחבלים וטיהרנו את היישוב. הלחימה נמשכה גם בהמשך בימים הבאים אבל בעצימות נמוכה" היא מספרת.
מה התחושות והמחשבות באירוע קיצוני כזה?
"הבנו שיש אירוע גדול, אבל לא ידענו כמה גדול. היינו עסוקות בלחימה לאורך כל היום כשאין תקשורת ממשית בגזרה בין הכוחות שלחמו. היינו עסוקות בלחימה בסופה ובכמות הגדולה של המחבלים שהיו באזור. רק אחרי כן גילינו מה קרה".
לדבריה, היא לא נלחמה מהלחימה הקשה. "כבר היו לנו התקלויות בעבר בגזרה. עברנו הרבה אימונים וירי בנשק, ככה שעם ההקפצה הרגשתי בעיקר שזו הסיבה עבורה אני משרתת. יש גם אדרנלין בעוצמה אבל יש גם חשש. המג"דית צחקה עלי שהתנהלתי באדישות בתוך הסיטואציה המורכבת הזו. אבל מבחינתי הייתי עסוקה בלחימה ומימשתי את כל מה שלמדתי. כל לוחם מחכה ללחימה כדי לממש את כל מה שלמד, וזה מה שעשיתי אז. לא היו לי עוד מחשבות אז כי לא ידעתי באותו זמן מה קורה מסביב ועד כמה האירוע גדול וחמור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו