על רבני הציונות הדתית לדרוש עסקה ולהשלים את משימתו של בני שהקריב את חייו

לא בזכות עצמי אני כותב כאן היום, אלא בזכות שניים שאינם עוד עימנו היום והייתי רוצה לשמש להם פה.

הראשון הוא סבי, משה חיים שפירא, מחותמי מגילת העצמאות, שהיה מנהיגה של הציונות הדתית במשך עשרות שנים. השני הוא בני, סמ"ר ענר שפירא, שנהרג בקרב הגבורה במיגונית בחניון רעים ב־7 באוקטובר, לפני כמעט שנה. שניהם נולדו באותו היום בפער של 99 שנים, אך בפועלם היה הרבה מהמשותף במובן המוסרי, ועל זה רציתי לכתוב.

האמת היא שבשבועיים האחרונים מאוד קשה לי לדבר, קשה לי להתנהל כבשגרה. מאז התבשרנו על הירצחם של ששת החטופים במנהרות חמאס נשמטה הקרקע מתחת לרגליי. חולשה אופפת אותי, ואני מרגיש כאילו הושלכתי שוב לבשורה הקשה של 7 באוקטובר. אולי אף קשה מכך, מפני שאז היתה לי תקווה, ואילו כעת אני חש שהתקווה טובעת בביצה הרעילה של החברה השסועה והחטופים המתרחקים.

אז מדוע אני כותב? כי כאזרח ציוני, יהודי ודתי אני מרגיש שאסור לעמוד על הגדר ולראות את קריעת החברה הישראלית וערכיה. כאדם דתי מוטלת עלי החובה לצעוק תמיד, ובעיקר בחודש אלול, "לא תעמוד על דם רעך". יש חובה מוסרית, ערכית ודתית להציל את כל החטופים ולהביאם ארצה מיידית.

ענר, בננו הבכור, שעמד בפתח המיגונית והשליך החוצה את רימוני חמאס בידיים חשופות, בחר במודע להקריב את חייו כדי להציל אנשים שכלל לא הכיר. מתוך האנשים שהציל במיגונית נחטפו ארבעה, ובהם חברו הטוב הרש גולדברג־פולין. ענר לא הקריב את חייו כדי למוטט את חמאס, אלא הקריב את חייו במודע כדי להגן על חבריו למיגונית.

במשך 11 חודשים הייתה למדינה הזדמנות להשלים בכל האמצעים את משימתו של ענר ולהביא לשחרורם של החטופים כולם, ובהם ארבעת חטופי המיגונית - אך המדינה כשלה. הרש, חברו הטוב מילדות, נרצח באכזריות, וקול דמיו זועק מהאדמה. כעת זה ברור: אי אפשר להציל את 101 החטופים שנותרו ללא עסקה. עסקה היא לא תבוסה - היא ניצחון. ניצחון של המוסר היהודי על ברבריות חמאס, בדיוק כמו שמותו של ענר הוא ניצחונה של רוח המוסר על הרוע.

איפה המנהיגים והרבנים של הציונות הדתית כיום, בתביעה המוסרית לעסקה? ב־1938 סבי, בהיותו מנהיג הציונות הדתית, נשלח על ידי בן־גוריון לווינה הכבושה בידי הנאצים כדי לעשות עסקה עם אייכמן להצלת יהודי וינה. הוא הצליח להציל 2,000 מיהודי העיר, וזכה על כך באות המציל היהודי.

עסקה היא לא בושה - הפקרת החטופים היא בושה! הפקרת המשפחות, הפקרת תושבי הצפון והדרום, היא בושה! התפוררותה של רקמת החברה הישראלית היא בושה!

ערב ראש השנה אני דורש מממשלת ישראל: כתבונו בספר החיים. 101 החטופים ובני משפחותיהם תלויים כבר 11 חודשים בין שמיים וארץ, בין חיים ומוות. כתבו את כולם לחיים השנה הזו. הגיעו לעסקה עכשיו. "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים".

משה שפירא השתתף בעצרת שרים יחד לשובם המתקיימת בימי שלישי בכיכר החטופים.