ליום הולדתה ה־59 אסתר מרכוס קיבלה מילדיה שני עצים. כמעט כל המשפחה הגיעה לחגוג איתה, כלתה הכינה עוגה יפה, והילדים והנכדים הגיעו כולם לקיבוץ הדתי עלומים לשמחת תורה וליום ההולדת.
"לא הרגשנו כלום", היא אומרת, וכדי לחזק את טענתה היא מספרת שגם באותה השבת חברי הקיבוץ הלכו ברגל דרך השדות, כדי להשלים מניין בבארי הסמוך. "קמתי ב־6:30. זה היה מוזר לקום כל כך מוקדם בשבת. בדיעבד ניסיתי להבין אם משהו העיר אותי. הלכתי לשתות כוס קפה במרפסת לפני שהנכדים מתעוררים, עוד לא פתחתי את הדלת וכבר התחילו האזעקות. הערתי את כולם ואמרתי להם להיכנס לממ"ד. במקביל התחילו הבומים. בתוך כמה דקות התחלנו לקבל הודעות".
אסתר היא מנהלת קלינית של מרכז חוסן במועצה אזורית שדות נגב. חלק מההודעות שהיא קיבלה באותו בוקר ארור היו לקו החם של המועצה, והן דיווחו על מחבלים בקיבוץ וביקשו מהתושבים לנעול את עצמם בבתים, לכבות אורות ולהיות שקטים ככל האפשר. אסתר הבינה כמה מאתגר יהיה לשמור שהנכד הקטן יהיה שקט, ורצה להביא מחשב נייד. "מבחינתו זה היה צ'ופר. הוא יכול היה לראות כמה סרטים שהוא רצה. היינו שמונה נפשות בממ"ד, וכל הזמן הזה החתן שלי היה עם היד על הידית של הממ"ד ועם הנשק שלו ביד השנייה. נדמה לי שהוא היה הראשון שהבין".
"עובדת שלי מכפר עזה שלחה לי הודעה שהיא זמינה אם צריך אותה, אבל אז הפסיקה לענות. בדיעבד גיליתי שהיא נרצחה בביתה 20 דקות אחרי ששלחה לי את ההודעה"
בעלה של אסתר, סטיבי, היה אחראי על הרפת בקיבוץ. לאורך השעות הארוכות בתוך הממ"ד הוא עמד בקשר עם העובדים התאילנדים ברפת, וכלתה דאגה לחברים שלה ולאחיה המאומץ, שהלכו לחגוג בנובה. "עובדת שלי מכפר עזה שלחה לי הודעה שהיא זמינה אם צריך אותה. הפניתי אליה אנשים מהכפר שנכנסו לחרדות, אבל היא כבר לא ענתה. בדיעבד גיליתי שהיא נרצחה בביתה 20 דקות אחרי ששלחה לי את ההודעה".
"הבנתי שאנחנו בצרות"
השיחות לאסתר לא פסקו, ורבות מהן עסקו בהורים שדאגו לילדיהם שנסעו לנובה. "מישהו הודיע לי שיש לו בן פצוע. התקשרתי למשטרה והם אמרו שאין מה לעשות ושינסה להחזיק מעמד. אז הבנתי שאנחנו בצרות".
הירי בחוץ לא פסק, וחלק מחברי כיתת הכוננות נפצעו. אסתר עשתה סבב שיחות כדי לבדוק את מצבם של חברי הקיבוץ. בדיעבד היא שמעה על הקרב שהתחולל במקום, שבו 22 תאילנדים נרצחו ושניים נחטפו.
"למחרת בבוקר אישרו לאורחים לצאת מהקיבוץ. ביקשתי מהבן שלי לקחת איתו את העצים שנתן לי במתנה, כי לא ידענו אם נישאר בקיבוץ. הצבא ליווה את סטיבי לרפת, שם הוא גילה שהמחבלים שרפו את הלולים ואת אלפי התרנגולות ורצחו פרות, והיה כמעט בלתי אפשרי לזהות את גופות התאילנדים. רק בצהריים פינו אותנו, וסטיבי נשאר לטפל ברפת".
באוטובוס למלון בנתניה אסתר חילקה את עוגת יום ההולדת שלה, שנותרה מיותמת. כבר בדרך היא התחילה להקים מרכזי חוסן. בסופו של דבר היא תקים 12 כאלה במוקדי המפונים ברחבי הארץ. בינתיים סטיבי הצליח לשקם את הרפת, עד שבנר הרביעי של חנוכה הוא נפטר מדום לב. הוא נמצא רק למחרת, כשלא הגיע לחליבת הבוקר. "הוא כנראה לא עמד בכל מה שהוא ראה שם. הוא הוכר כחלל איבה, ואני זכיתי בתואר המפוקפק 'אלמנת מלחמה'".
למרות הטרגדיה, אסתר מתעקשת להסתכל על חצי הכוס המלאה: "בעבודה שלי פגשתי מקרים קשים הרבה יותר, כמו אלמנה שהיתה נשואה רק שנה. אז אני מודה על כך שהיו לנו 30 שנות נישואים ומשפחה כזאת. עם כל הקושי והכאב, אני אומרת תודה על מה שהיה ועל מה שעוד יש. אני מרגישה אותו בכל יום ומדברת איתו. יש לי משפחה מאוד תומכת, חברים מדהימים. אני עטופה".
חברי קיבוץ עלומים כבר שבו הביתה, אבל אסתר לוקחת לעצמה שנה להתחזק מחוץ לקיבוץ. "ייקח לנו זמן להתייצב, להאמין שוב במדינה, בצבא, בממשלה". והעצים? אחד שרד, השני קמל. "זה סמלי, כמובן - העצים הם סטיבי ואני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו