השגרה שלנו כאן בצפת היא חירום. אנחנו במצב לא טוב. העיר נמצאת בקריסה, יש אצלנו הכי הרבה אתרים אסטרטגיים, ומישהו חייב לתת על זה את הדעת. הממשלה חייבת לקבל החלטה, ואסור לנו להתרגל למצב הזה.
הפגיעה בכלכלה בעיר גדולה, ואני פועל לקבל פיצוי לעסקים. עסקי התיירות הם 12% מהעסקים, והם קיבלו פיצוי, אבל שאר העסקים קיבלו פיצוי רק על חלק מהחודשים. לבעלי העסקים אין מענה. כבר שנה שלא קיימנו בעיר אירועי תרבות, ויש התלבטות לגבי פתיחה של הבריכות בקיץ. אנחנו לא מקבלים מענקים, אך מצפים שיכירו במצבנו ויממנו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ושירות לתושבים.
בסופו של דבר, צריך לחשוב מה הסיכוי לפגיעה בגופו של ילד שילך לבית ספר, לעומת הפגיעה בנפשו של ילד שלא ילך ללימודים. יש אצלנו עשרות בתי"ס לא ממוגנים, גם הילדים שלי לומדים במוסדות ללא מיגון, ואני מבין את המשפחות שלא שולחות את ילדיהן אחרי סוף השבוע האחרון.
תסכול מוצדק
אני רואה את התסכול של התושבים, והוא מוצדק. משפחה מתגוררת עם חמישה ילדים בבית ללא מיגון, נכנסת לחדר פנימי בתקווה שלא תהיה פגיעה בבית. אי אפשר לשחק בגני משחקים, אי אפשר ללכת לסופר, ובכל פעם לחפש איפה נמצא המרחב המוגן.
אנחנו כבר כמעט שנה באירוע הזה, ולא שומעים עלינו. מתסכל שאלינו לא מתייחסים. טיל אחד בת"א - וכולם מדברים עליו. ביום חמישי התקשר אלי אורח בלילה ואמר שהוא חושש לבוא, כי אבא שלו ישמע בחדשות על המטח שהיה אל העיר. אמרתי לו: "אל תדאג, הוא לא ישמע כלום, כי לא מדווחים עלינו בחדשות". אני לא מתערב בתוכניות הצבאיות, אבל אני מצפה מהמדינה שתחזיר לנו את הביטחון. אם צריך לתקוף - שיתקפו. אם צריך הסכם - שיגיעו אליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו