זעקת תושבי הצפון: "אי אפשר לחיות ככה - רק מלחמה תסיים את הסיפור"

לפני שנתיים וחצי קנתה משפחת אלבז בית חלומות במושב בצת שבצפון, מרחק קצר מהחוף. היא השקיעה בו את מיטב כספה, טיפחה ומירקה את הגינה, רק שבשנה האחרונה היא לא רואה את הירוק של הדשא והכחול של הים. הסטאטוס שלה היה ונשאר: מפונה.

שלשום זה היה יומם הראשון של האלבזים בביתם החמישי בשנה האחרונה. דירת גן מושכרת ברחוב דולב, שכונת יצחק שמיר בנהריה, מרחק שממנו הם יכולים להריח את החצר בביתם שבמושב, קילומטרים ספורים צפונית מהם.

"בדיוק איש חברת הגז סיים לעבוד בדירה שלנו", מספר אסף, אבי המשפחה. "נכנסתי עם חבר לרכב, איך שמתחילים לנסוע - אזעקה. יוצאים, מסתתרים, נגמר, נכנסים, ממשיכים לנסוע כמה מטרים ושוב אזעקה. אני אומר לחבר 'יודע שאת הכטב"מים החדשים לא שומעים?'. לא הספקתי לסיים את המשפט, אזעקה ופיצוץ מטורף".

אסף יצא מהרכב והסתכל לאחור: בקומה 15, בבניין החדש שאליו עבר עם משפחתו, פגע כטב"ם שעשה את כל הדרך מלבנון כדי להבהיר שגם שם מסוכן. "אני לא פחדן, אבל זו הפעם הראשונה בחיי שאני בחרדות", סיפר אתמול בכניסה לבניין.

"אני אומר במילים פשוטות: אם לא יהיה חרבו־דרבו בלבנון, לא נחזור. אני מת להיכנס לבית שלי בבצת, אבל אני גם מותש נפשית. יודע איזה מקום יש לנו שם? יש לנו הכל, אבל אין לנו כלום. תראה את הבית ולא תאמין, אבל אני לא נמצא בו, אז מה זה משנה?"

מה יהיה?

"אם זה היה תלוי בי, ואתה יכול לשאול את אשתי, לא הייתי נשאר במדינה. גרתי שנה בארה"ב ואני מתגעגע לשם. בגדול אין לנו ארץ אחרת ואני אוהב את ישראל, אבל אני לא רואה פה עתיד. בחרתי בביבי כל חיי וכנראה שאם אשאר אבחר בו שוב. אני לא רואה מישהו אחר שיכול לעשות יותר טוב ממנו, והלוואי שאני טועה".

"רוצים תשובות ברורות"

אנשי מס רכוש עברו אתמול ב־38 דירות שהכטב"ם השאיר בהן חותם, ובהן דירתה השכורה של משפחת סובול בקומה ה־15, היכן שהוא בחר לנחות. איתי סובול, שעבר מתל אביב לנהריה עם אשתו ובתו הקטנה בעקבות מקום עבודה, בדיוק היה בשלב ניקוי ההרס בחדר האמבטיה.

"אנשים במצב כזה רוצים קצת אמפתיה, שיגידו להם 'הכל עלינו, תלכו רגע לאיזה בית מלון עם בריכה, תירגעו ממה שקרה, וכשתחזרו יהיה לכם בית דנדש'. רק כדי שנרגיש שאנחנו יכולים להמשיך לגור איפה שבא לנו", הוא מפנטז קלות.

"אבל זה לא קורה. המדינה מדברת רק עם בעל הבית ולא עם השוכרים, ואילו אנחנו צריכים לשרוד. גם אין לנו מקום אחר ללכת".

דירה ברחוב דולב בנהריה היא חלומן של לא מעט משפחות, אך בדגש על מצב של שגרה ושקט בטחוני. שרשרת בניינים חדשים, דירות מרווחות, שמחלקן ניתן לראות ים כחול. אחרי המכה שנחתה שלשום על האזור, נראה ששום דבר בעתיד הקרוב לא ייראה לתושבים שגרתי ובנאלי.

"אנחנו חושבים פעמיים אם להמשיך לגור פה", אומרת לינוי קריספין, שעברה לשכונה עם משפחתה לפני כשנה.

"השארתי את הבת שלי היום בבית. אם בבוקר יש אזעקה ואחרי זה אני צריכה לשלוח אותה לבית הספר וזה נקרא 'שגרה', אז מצבנו עצוב.

"שנה שלמה שילדינו מופקרים. אחרי הפיצוץ אפילו לא ידעתי את מי לאסוף ראשונה, את הגדולה מבית הספר או את הקטנה מהגן. תבין באיזה מצב אנחנו חיים. מצפים מאיתנו שנחיה רגיל כשהמצב בהחלט לא רגיל. יותר מ־20 שנה שדרות סבלו, כעת הגיע תורנו".

אתמול הפגינו מול עיריית נהריה עשרות הורים שדרשו מיגון לילדיהם. לא כל מוסדות החינוך בצפון ממוגנים, ובימים כאלה החשש רק גובר כי הכטב"ם התפוצץ בשעות הבוקר, כשהגנים ובתי הספר מלאים.

לסגור חשבון בשלישית

"יכולת הספיגה שלנו די גדולה", אמר מ"מ ראש העירייה, דימה אפשטיין, שסייר בבניין שנפגע, "אבל צריך לפתור את הבעיה עד השורש - להרחיק את חיזבאללה אל מעבר לנהר הליטני. בלי זה לא נגיע לשום דבר. התושבים מוכנים לספוג דברים הרבה יותר גרועים, אבל רוצים תשובות ברורות. היום אנחנו תלויים בחיזבאללה ובמה שמתחשק לו".

לא כולם ברחוב היסטריים, אפילו לא בבניין שנפגע. לפני שנה עברה אליו אינה רייקין אחרי שנים ארוכות שחיה באשדוד, והיא מתגוררת בו עם בתה ונכדתה.

"לקוות שתהיה פה מציאות אחרת ויהיה לנו יותר טוב, בהחלט מותר, אבל לעשות מזה סיפור? צריך להבין שאנחנו חיים במדינה שהיא כזו", היא אומרת בחיוך מריר. "ציפיתי שאעבור לעיר קצת יותר שקטה ורגועה מהדרום, אבל גם כעת אני לא מתרגשת".

את חיה כאן עם בתך ונכדתך.

"הן מסתכלות עלינו. אם הייתי בלחץ ובהיסטריה, אולי זה היה עובר גם אליהן, אבל אני רגועה. צריך להילחם עם חיזבאללה, אבל לא למשוך את המלחמה. להיכנס בכל הכוח ולחזור מהר. אבל מי מקשיב למה שאנחנו רוצים?!"

אם זה היה תלוי בלא מעט נהריינים, הם היו רוצים מלחמה כאן ועכשיו. הם סבלו משכניהם הצפוניים במלחמות לבנון הראשונה והשנייה, וכעת רוצים לסגור חשבון בשלישית - ולא להשאיר קצוות למלחמות הבאות.

"אנחנו מחכים שאבא בשמיים יטפל בחיזבאללה ובנסראללה, שייכנס באבי־אביהם", אומר שלמה רחמתי, נהג מונית מקומי. "אני 35 שנה בנהריה ולא זוכר מתח כזה וחוסר ודאות כמו עכשיו. כל מה שנותר לנו זה לקוות לטוב ואם לא, אז נמשיך לחיות במקלטים. התרגלנו".

בשדרות הגעתון ישב אתמול יעקב אדלר, כמו בכל יום. הוא נולד בנהריה לפני 71 שנה, מכיר בה כל מקרר ובטח כל דירה. בכל זאת, עוסק בהובלות. "יהיה יותר גרוע", הוא משוכנע, "תהיה מלחמה. יהיו הרוגים, פצועים. זה עניין של זמן קצר, אבל חייבים כי אי אפשר לחיות ככה.

"מי שיגיד שהתרגל, הוא פחדן. הרי לטיל אין עיניים ואין כתובת. כשאני עולה הביתה לנוח, אני לא בלחץ? בטח שכן. תשמע פה כעת אזעקה, תראה איך אנשים רצים למקלטים. זה לא נעים, ולכן רק מלחמה תסיים את הסיפור. לשטח אותם".

לא תתפנה בעת צרה?

"אני לא אעזוב, גם אם יהיה פינוי. אני לא יכול לחיות בבית מלון כמו איזה פליט, וגם במקרה הכי גרוע אשאר בבית עם חמשת הכלבים שלי, עד הסוף".