בשבוע שעבר עלו לבתי העלמין ברחבי הארץ מאות רבות של משפחות שציינו 11 חודשים לנפילתם או להירצחם של יקיריהן. כך יקרה גם בשבוע הקרוב, ולמרבה הצער, נראה שגם בכל השבועות הקרובים.
בעוד פחות מחודש נציין שנה לטבח 7 באוקטובר, האירוע הנורא בתולדות המדינה שבמהלכו נרצחו, עונו, נאנסו ונהרגו מאות אזרחים וחיילים - ועוד מאות נחטפו לרצועת עזה. 101 מהחטופים עדיין מוחזקים שם.
בין מצייני 11 החודשים לאסון היתה גם משפחתו של ליאל איטח ז"ל, שסירב לנטוש את שתי חברותיו שהגיעו איתו למסיבת הנובה, גונן עליהן בגופו - ונרצח כשמשך לכיוונו את אש המחבלים.
המשפט שהכי מזוהה עם ליאל היה "ימים שלא שמחנו - לא נקבל בחזרה". אביו, קובי, מנסה לחיות לפי המשפט הזה, שאותו הוא רואה כצוואה של בנו הבכור, אך הדבר לא בא לו בקלות. "אני עדיין לא מצליח ליישם אותו, לא מצליח לשמוח באמת", הוא אומר.
"לאן ממשיכים מכאן"
נפגשנו יום לפני העלייה לקברו של ליאל, בבית העלמין במישור אדומים. בעוד כמה שעות תתקיים אזכרה ביישוב ענתות שבו גדל. את השנה שחלפה מתאר קובי כ"הרבה כאב והמון דמעות", ומוסיף: "אני שואל את עצמי הרבה פעמים לאן אני ממשיך מפה. אני מרגיש שאין תקווה. כשלוקחים לך חלק מהגוף, זה חוסר שאי אפשר למלא אותו".
ליאל, בן 22 במותו, היה אח בכור לשלוש אחיות - יובל, אריאל ומאור. הוא היה אמור להתחיל ללמוד הנדסת מכונות במכללת עזריאלי בירושלים ותכנן להצטרף לעסק של אביו הקבלן. באותו סוף שבוע, כשנסע למסיבת הנובה, אמר לחבריו: "זאת המסיבה האחרונה שלי. אני מתחיל ללמוד בקרוב ולא תראו אותי יותר במסיבות". כשקובי אביו מספר את זה הוא בוכה. כי ליאל בעצם ניבא את העתיד שלו, ולא ידע.
הוא מנגב את הדמעות ואומר: "קודם לא הייתי כזה. אני לא אדם שבוכה. ועכשיו, בכל פעם שרק מזכירים את ליאל, אני בוכה". הוא מחייך כשאני מבקשת ממנו לספר לי על בנו. "מגיל קטן הוא היה פרפקציוניסט. הכל אצלו היה צריך להיות פיקס", הוא אומר בגעגוע. "ליאל היה ילד שמציב לעצמו יעדים ומגשים אותם. שום דבר לא עצר אותו, ואת הכל הוא עשה מושלם ועד הסוף. הוא לא עיגל פינות. כל הזמן הוא עבד. גם בתיכון, גם בצבא, לפעמים בשלוש עבודות במקביל. הוא לא היה ילד בטלן, היו לו מטרות".
אחרי שחרורו משירות צבאי בחיל האוויר עבד ליאל וחסך כסף כדי לטייל בדרום אמריקה. הוא חזר לארץ במאי 2023, רק כדי לצפות בגמר הגביע של בית"ר ירושלים. ליאל היה אוהד שרוף של הקבוצה. "אחרי המשחק הוא אמר לי שהוא רוצה להירשם ללימודי הנדסת מכונות. הוא התכוון לסיים את הלימודים ולקחת את העסק שלנו על עצמו. הוא אמר לי, 'אבא, אני רוצה שבעוד עשר שנים תצא לפנסיה ואני אמשיך את העסק'. שבוע וחצי לפני שנרצח הוא קיבל תשובה שהתקבל ללימודים. הייתי כל כך גאה בו. האמנתי שיצליח בכל דבר, והכל נקטע ברגע אחד".
את אותה שבת קובי לא ישכח לעולם. "ביום שישי עשינו על האש עם ההורים שלי והמשפחה. נכנסה שבת, ופתאום ליאל קם ואמר שהוא הולך למסיבה בשדרות ושהוא יחזור בשבת בצהריים". ליאל יצא למסיבה עם שתי חברותיו הקרובות, זיו פרנקל ולין דפני, זכרן לברכה, שאותן הכיר בטיול בדרום אמריקה.
הבוקר הנורא
ברבע ל־7 בבוקר התעורר קובי ופתח את הטלפון. הוא ראה את הדיווחים והבין שפרצה מלחמה. "הדלקתי טלוויזיה וראיתי מחבלים בשדרות, ואני מבין שהילד נמצא שם במסיבה. הרמתי לו טלפון והוא אמר לי, 'אבא, הכל בסדר, אנחנו מתקפלים. יש טילים וסגרו את המסיבה'".
הם המשיכו להתכתב, ובסביבות השעה 8 ליאל עדכן את אביו שהוא ברכב. "הוא נשמע לי הכי רגוע בעולם. גם כשהיה בתופת והבין מה קורה, הוא אמר לי כל הזמן לא לדאוג. ב־8:05 ביקשתי ממנו שישלח לי מיקום. אני מסתכל ורואה חניון רעים. זה לא אמר לי כלום".
באותו שלב איש עדיין לא הבין שבחניון רעים מתבצע טבח. כעבור רבע שעה עדכן ליאל את אביו שהם ירדו מהרכב ומסתתרים. ההתכתבות האחרונה ביניהם נרשמה בשעה 9:11. "הכל בסדר. אנחנו בתוך מקום מוגן. משטרה וצבא פה, שומרים עלינו. הכל בסדר", כתב. "זאת היתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו", מספר קובי.
בדיעבד למדו בני המשפחה מעדויות, מתמונות ומסרטונים מה עבר על ליאל באותן שעות - וחיברו את חלקי הפאזל. אחרי שהרכב שבו נסעו הוחזר על ידי השוטרים לכיוון רעים, בגלל הימצאות המחבלים, ליאל סירב לעזוב את חברותיו, אף שהוצע לו להצטרף לרכבים של אנשים שנמלטו מהמקום, והעדיף להסתתר איתן בחפ"ק המשטרתי - שממנו ניהלו השוטרים קרב יריות עם המחבלים עד שהתחמושת אזלה.
מגן מאש המחבלים
בתמונות משם הוא תועד מסוכך על חברותיו בגופו ומחבק אותן. בסרטון אבטחה מהמתחם התברר שבשלב מסוים ברחו ליאל, זיו ולין מהחפ"ק המשטרתי והסתתרו מאחורי אמבולנס. כדי להסיט את אש המחבלים אליו, ליאל פתח בריצה לכיוון היער ונורה למוות. למרבה הטרגדיה, גם שתי חברותיו נרצחו - ביחד עם כל מי שהסתתר בתוך ומאחורי האמבולנס, שנשרף עד היסוד.
"בהתחלה לא חשבתי שהוא נרצח. ידעתי שזה לא מתאים לליאל לא לשלוח הודעה ולהתקשר. חשבתי שאולי הוא פצוע, אולי הוא מתחבא, אולי הטלפון שלו נפל". קובי החליט לצאת ולחפש את בנו. הוא הצליח להגיע עד לצומת אשל הנשיא, אך שם נחסם משום שכל האזור שרץ מחבלים. הוא המשיך לבית החולים סורוקה, קיווה שאולי ימצא שם את ליאל, אך לשווא.
משם המשיך ללהב 433, נתן דגימת דנ"א וחזר הביתה. ביום שני, 9 באוקטובר, כשעדיין לא היה שום סימן מליאל, החליט לשוב לחפש אותו. בדרך התקשרו אליו מהמשטרה וביקשו שיחזור. כשהגיע לביתו קיבל את הבשורה המרה: גופתו של ליאל זוהתה.
"עברו עלינו 48 שעות של גיהינום. אתה לא יודע מה לחשוב, לא מבין מה קורה. בשלב כלשהו קיוויתי שהוא חטוף ולא מת, אם המשמעות היא שבסופו של דבר הוא יחזור אלי. העיקר שיחזור. הוא היה הבן הבכור שלי, עמוד התווך בבית".
כמעט שנה אחרי, קובי עדיין מתפרק לעיתים קרובות, אך משתדל לא לעשות זאת מול הבנות. "הן יודעות שאבא שלהן הוא לא אותו אבא. הן רואות את זה. הגעתי לתחתית, ואני לא יודע אם אצליח אי־פעם לצאת משם. אבל לקחתי על עצמי לנסות לעזור לאחרים בכאב שלהם, ואולי מזה אצליח לצמוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו