התרגשות גדולה ולב שבור: "אני יודעת שאבא רואה אותי"

תיק בית ספר, שיער מסודר, פרידה מאמא, ולב שבור: העומס הרגשי שאורזים איתם ילדי המלחמה הזו ביום הראשון לבית הספר, קשה מנשוא. ההתרגשות הגדולה של תחילת הלימודים מהולה בגעגוע, בעצב, והיום הזה הוא פשוט עוד ציון דרך של דברים שעושים בפעם הראשונה בלי אבא.

"התחושה היא שאנחנו עושות אותם הדברים, אבל מתחילות הכל מחדש", אומרת דאשה, אמה של דנילונה וגרושתו של רס"ל דניס יקימוב, שנהרג בקרב בחאן יונס. הוא היה בן 33 במותו. השניים התגרשו לפני שנתיים, אבל שמרו על חברות אמיצה וטובה. יחסיהם היו טובים עד כדי כך, שגרושתו ובתו היחידה של דניס גרות היום בביתו.

"אבא שלי היה גיבור", אומרת דנילונה, ואחר כך מתקשה לדבר. יש לה שיער בלונדיני ארוך וחיוך מבויש שמאיר לה את כל הפנים. לא קל לה לדבר על דניס, שתפס מקום משמעותי מאוד בחייה. חסרונו מורגש בכל צעד, אבל היא יודעת שאבא איתה תמיד.

דאשה: "כשהלכנו לבית הספר, היא אמרה לי 'הנה הילד הזה מגיע עם אבא, ואני היום בלי אבא. אבל אני יודעת שאבא רואה אותי, ואני לא רואה אותו'. אמרתי לה שאבא תמיד איתה בלב שלה, וזה נכון".

את השנה החדשה התחילה דנילונה בבית ספר חדש, אנתרופוסופי, בעיר מגוריה, פתח תקווה. "זו ההחלטה האחרונה שקיבלנו ביחד לפני שדניס נהרג", קולה של דאשה נשבר. "אחר כך אני כבר טיפלתי לבד בכל ההרשמה, שיחות הורים וכדומה. הכל בלעדיו. וכמה שזה קשה, אני מנסה לשדר לה שאנחנו חזקים, ולא מוותרים. חשוב לה כל הזמן לדעת שעם ישראל לא מוותר ושאבא שלה לא נפל לחינם. היא אומרת שהיא מעדיפה אבא חי ולא גיבור, אבל עדיין גאה בו".

איתן כהן מכפר סבא התחיל אתמול את כיתה י"א בפנימיית רגבים בצפון. נער־גבר, שנה לפני גיוס, שכחלק מתוכנית הפנימייה קם לפנות בוקר לעבוד את האדמה ולומד בצהריים. מכיר את הארץ דרך הרגליים. אבא שלו, רס"ן אביתר כהן ז"ל, נהרג ב־10 בדצמבר. בן 42 היה במותו, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. הבכור, דניאל, התגייס מעט אחרי שאביו נהרג. משפחה שבכל בוקר נלחמת כדי להיאחז בחיים.

"אחרי שאבא נהרג, לאמא היה מאוד ברור שאנחנו לא הולכים לוותר לעצמנו או להשתמש במוות שלו כתירוץ", הוא נחרץ, "בשבילי הוא לא סתם אבא. הוא האחד שתמיד שמר עלי, ליווה אותי וחינך אותי להיות מי שאני. אחרי שהוא נהרג היה לי קשה להבין מה שוות תעודת בגרות יפה וחוויות מהתיכון, אם אבא שלי לא כאן".

אתמול בשעת הצהריים עלה איתן על ההסעה בדרך אל הפנימייה, עם חור גדול בלב. "הבנתי שאני לא הולך לוותר לעצמי. אני יודע שאבא שלי יצא להילחם כדי שאנחנו נשמור על השגרה, לכן אין לי זכות לשבת בבית ולהתבכיין שקשה שלי. האמונה שאבא שלי תמיד איתי ואוהב אותי מחזיקה אותי, והיא תמשיך להחזיק אותי".

גם מיכאל קונונוביץ' בן ה-12 מהרצליה התחיל את שנת הלימודים בלי אביו. הוא ואחיו הכינו את הציוד כבר בערב שלפני, ואמא אוראל הכינה אוכל טעים. אבל ההתרגשות והציפיה היו מהולות בכאב. בניגוד לכל שנה, בה ההורים מלווים את ילדיהם לבית הספר, ואבא מארק מקפיד לצלם את כולם, השנה הוא נכנס לבית הספר בלי אבא. בית ספר חדש, אותו בחר יחד עם אביו. "היינו ביחד ביום ההיכרות ב-16 בינואר, ואבא כל כך שמח והתלהב. שבוע אחר כך הוא נהרג".
רס"מ במיל' מארק קונונוביץ' נהרג באסון קריסת המבנים ב-22 בינואר. הוא היה בן 35 בנופלו, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הקטנה נולדה בסוף ספטמבר 2023.
"היתה לי המון שמחה וציפייה להתחלה בבית הספר החדש, אבל במקביל הייתי עצוב", מיכאל נרגש. "איבדתי את החבר הכי טוב שלי, את אבא שלי שיקר לי מהכל. אבא היה חלק בלתי נפרד מהרגעים האלה, ועכשיו הוא היה מאוד חסר. אבא שלי יצא למילואים ב-7.10 למרות שאמא שלי היתה רגע אחרי לידה. אבל מבחינתו הוא היה חייב להצטרף לחברים שלו ולהגן על המדינה שהוא כל כך אוהב. הוא תמיד אמר 'עד אחרון החטופים'. לא הסכים לקבל את המצב שיש חטופים ומדובר בחיי אדם אזרחים חפים מפשע שנלקחו מהמקום המוגן שלהם. ועכשיו הוא לא כאן, וזה כואב מאוד".