סהר קלדרון שחזרה משבי חמאס: "אבא שלי ביקש שאמשיך להילחם עליו, שלא ישכחו אותו"

מטה המשפחות להחזרת החטופים קיים הערב (שבת) את עצרת התמיכה השבועית במשפחות ב"כיכר החטופים" בתל אביב.

יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, אמר כי "ציר פילדלפי הוא התירוץ החדש של נתניהו. 11 חודשים של סיפורים ותירוצים. הזמן נגמר, אפשר וחייבים להגיע לעיסקה. ציר פילדלפי חיכה 20 שנה. החטופים לא יכולים לחכות. הזמן שלהם נגמר. להחזיר את כולם הביתה".

סהר קלדרון, ששוחררה משבי החמאס בעזה בעסקה הקודמת יחד עם אחיה הקטן ארז, אמרה בעצרת: "ממשלה יקרה, זה נראה לכם הגיוני ושפוי שאני יכולה לחזור ללימודים ולהמשיך את החיים שלי כרגיל כשאבא שלי מוחזק על ידי פסיכופטים שיש בהם רק רוע טהור? שמחזיקים את אבא שלי 24/7 עם קנה של אקדח על הראש?

"ביבי אני פונה אליך ישירות: אתה חושב שאני ילדה בת 17 יכולה לחיות חיים נורמליים בלי אבא שלי? בלי דמות אב? בכל פעם שאתה מכשיל עסקה אתה תוקע סכין בגב של אבא שלי, בי ובכל משפחתי. אתה בוגד בחטופים ובמדינה שלך. איזו מדינה מקריבה בני אדם? אנשים שנחטפו ממיטתם בפיג׳מה. שמעתי שמוכנים לוותר על אבא שלי! אתם קוברים אותו חי! רוצחים אותו! איך זה קרה? אבא שלי הדבר הכי יקר וחשוב לליבי.

"אבא שלי עולם שלם בשבילי! אני לא יכולה בלעדיו! לא מוותרת עליו! מדינה בבקשה אל תבגדי בי בפעם השנייה! כמה רגעים לפני שהפרידו בני לבין אבא שלי בשבי יש כמה משפטים שהוא אמר שחרוטים לי בנשמה. ״תצאי להפגנות ותלחמי עליי, אני מפחד למות כאן ושישכחו אותי.

"נגמרו לי כבר המילים. עוד כמה פעמים אני אצטרך לעמוד פה? אבא! הגעגוע שלי אליך שורף בלב ובנשמה שלי ובכל חלק בגוף שלי. כול יום וכול שנייה ביום אתה בראש שלי אתה במחשבות שלי ואני שואלת את עצמי איך אתה עדיין לא פה ולמה לעזאזל למדינה לא מספיק חשוב להחזיר אותך ואת שאר החטופים? בבקשה תחזירו אותם עכשיו!".

"המחוגים בחיי הפסיקו לעבוד"

 אגם גולדשטיין אלמוג, ששוחררה בעסקת חטופים בנובמבר, התייחסה בעצרת לנשים החטופות: "הרבה זמן לא עמדתי כאן מולכם. מרגיש כאילו 330 ימים שהרקע הזה סטטי. מונפות כאן מולי תמונות של אנשים יפים, מחייכים ולמטה הכיתוב - חטופים, שעון שסופר כל שנייה פה בכיכר אחרי שהמחוגים שזזו בחיים הקודמים הפסיקו לעבוד, משפחות שכבר נגמר להן הקול לא מפסיקות לרגע לצעוק לשחרור היקרים להן מכל. הזמן עובר, דברים משתנים.

"בימים הראשונים של המלחמה המשפחה שלי ואני הוגדרנו נעדרים. ואז, אחרי כמה ימים, בטלוויזיה הופיע השם שלי מתחת לנר- אגם גולדשטיין אלמוג זכרונה לברכה היה כתוב. אתם מאמינים? כבר קראתי את ההספדים שלי.

"והיום, אני עומדת פה מולכם אחרי שאיבדתי את אבא שלי ואת אחותי, אחרי שהשתחררתי מהחיים בתוך המוות, אחרי ריצות במנהרות עזה, אחרי שניפגשתי עם חטופים שעברו התעללויות קשות, אני עומדת פה מולכם היום ורוצה להגיד לכם שיש חיים אחרי המוות.

"בעוד כמה ימים אני אמורה לצאת לשנה של מכינה קדם צבאית. זה אמור להיות צעד מרגש, אני מתחילה את החיים שלי. אבל לא יכולה לתאר לכם כמה קשה לי להתחיל כאן חיים בזמן ששם נגמרים חיים. כמה קשה לי להסתכל קדימה כשהפרצופים שלכם מלפניי כל הזמן.

"איך אתחיל מבלי לספר לכן ששם? כמה שתיהיו שמחות בשבילי. סיפרתי לכן שם שפיספסתי את המיונים למכינה, סיפרתי לכן כמה רציתי את זה ושאני מפחדת שזה לא יקרה. אתן הסתכלתן לי בעיניים, חייכתן, סיפרתן לי על המכינות שאתן עשיתן והבטחתן לי שאעשה מכינה. לא שיקרתן.
אבל לא האמנתן לרגע שאתחיל מכינה ואתם עוד תיהיו שם. אבל אני רוצה שתתחילו את השנה הזאת ותזכרו שיש 107 אנשים שמפחדים כל יום מהסוף.

"יש חיים אחרי נגיעה במוות, יש חיים אחרי מפגש עם האויב האכזרי - אבל עדיין לא כולם זכו לקבל אותם. אני מתחילה משהו חדש אבל נעה על אותו הציר של האובדן והמאבק להחזרתכם. כמה אתן שמחות בשבילי וכמה שאתן עצובות וכאובות על המצב הזה שאתן נמצאות בו שם, שהשבי שלכן עוד לא נגמר".