שחרור החטוף מאזור רהט: מראה לחברה הישראלית המפוצלת

שחרורו של קאיד פרחאן אלקאדי, תושב רהט בן העדה הבדואית, משבי חמאס בעזה, הוא רגע מרגש ומשמח עבור כולנו. התקשורת הישראלית סיקרה את האירוע בהרחבה וישראלים מכל המגזרים הביעו שמחה וסולידריות. אבל מעבר לרגע המאחד הזה, אל לנו לשכוח את המציאות המורכבת של יחסי יהודים-בדואים בישראל.

כמי שגדל בירוחם שבנגב וסיקר את הנושא הבדואי במשך שנים, אני יכול להעיד על הפער העמוק שעדיין קיים בין הקהילות. למרות רגעים משובבי נפש כמו זה שחווינו עם שחרורו של אלקאדי, המציאות היומיומית מורכבת הרבה יותר.

בתחנה המרכזית בבאר שבע, למשל, עדיין ניתן לחוש במתח ובחשדנות. יהודי שרואה בדואי עלול לחשוש שמדובר במחבל, מבלי לדעת שזהו אזרח ישראלי שווה זכויות. גם העובדה שהחולשה החברתית והכלכלית מגבירה את הפשיעה האלימות בקרב הבדואים, לא עושה טוב ליחסים בין הצדדים. זוהי תוצאה של עשורים של פיגועים, הזנחה ארוכת שנים של הממשלה את הנושא שבעקבותיה נוצרו אי-הבנה ופערים תרבותיים שלא טופלו כראוי.

הבדואים, מצדם, חיים בתסכול מתמשך. הסוגיה של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב היא פצע פתוח שממשיך לדמם. אלפי אזרחים ישראלים חיים ללא תשתיות בסיסיות, ללא הכרה רשמית וללא תחושת שייכות אמיתית למדינה. זהו מצב בלתי נסבל שמזין את חוסר האמון ואת תחושת הניכור.
המדינה כאמור, לצערי, לא עושה מספיק כדי לגשר על הפערים הללו. במקום לפעול באופן אקטיבי לקירוב לבבות ולפתרון בעיות היסוד, היא מותירה את הנושא להידרדר. זוהי הפקרה של אזרחיה ושל העתיד המשותף שלנו.

שחרורו של אלקאדי מדגיש את הפוטנציאל לאחדות ולסולידריות. הוא מזכיר לנו שבדואים הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ושגורלם קשור בגורלנו. גם סקר שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי מצא כי נשמרת הרגיעה ביחסי יהודים-ערבים בישראל מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר. אך אסור לנו להסתפק ברגעים הללו של אחדות זמנית. עלינו לתרגם אותם למדיניות ארוכת טווח של שילוב, הכרה והעצמה.

הצעדים הנדרשים ברורים: פתרון סוגיית הכפרים הבלתי מוכרים, השקעה בחינוך ובתעסוקה בחברה הבדואית, ומאמץ אמיתי לשילוב בדואים בכל רובדי החברה הישראלית. במקביל, יש צורך בחינוך לסובלנות ולהכרת האחר בקרב האוכלוסייה היהודית.

רק כך נוכל להבטיח שהשמחה על שחרורו של אלקאדי לא תהיה רגע חולף, אלא תחילתו של תהליך אמיתי של שינוי. האתגר אינו רק בשדה הקרב בעזה, אלא גם כאן, בבית, ביכולת שלנו לבנות חברה משותפת ומכילה.

הגיע הזמן שנבין: ביטחונה של ישראל אינו תלוי רק בעוצמה צבאית, אלא גם, ואולי בעיקר, בחוסן החברתי שלנו. כל עוד נמשיך להזניח ולהדיר חלק מאזרחינו, נחליש את עצמנו מבפנים. שחרורו של אלקאדי הוא הזדמנות. הזדמנות לפקוח עיניים, להכיר באחר ולבנות גשרים של אמון והבנה. בואו נאמץ אותה בשתי ידיים, ונפעל ליצירת עתיד משותף ומבטיח יותר לכולנו.