זעקת המפונים מהצפון: "לא מצליחים למצוא מסגרות לילדים"

אם לא תתעשת, מדינת ישראל עומדת לאבד את הצפון. משפחות רבות מצאו מסגרות במרכז הארץ, וחלקן הגדול לא ישובו לקיבוצים ולמושבים שאותם נאלצו לעזוב. המצב רק הולך ומחמיר לקראת פתיחת שנת הלימודים, ונראה שלאף אחד בממשלה לא אכפת.

מי שכואבת את מה שקורה היא צרי נוריאל. ב־16 באוקטובר 2023 קיבלה הודעת פינוי מקיבוצה, מעיין ברוך, ארזה את שני ילדיה, בני 4.5 ו־2.5, קצת מיטלטלין, ויחד עם חברי הקיבוץ עברה למלון כינר שעל שפת הכנרת.

הוריה, מרים וצביקה נוריאל, חקלאים משאר ישוב, מחלקים את ימיהם בין המטעים לבין הבת שזקוקה לכל עזרה שאפשר לקבל.

במלון הוקמו מסגרות חינוך לילדי הקיבוץ, והמפונים ניסו לנהל שגרה ככל יכולתם ובעל־כורחם. כולם חיכו לרגע שיוכלו לחזור לבתיהם. לצערם המלחמה מתנהגת אחרת מכפי שקיוו, וכך גם הממשלה. לא נראה שבוער שם למישהו לסיים את הסיפור הזה. ההפצצות אינן פוסקות, ואין צפי לחזרה הביתה.

המכה הנוספת נחתה עליהם בתשעה באב. דווקא ביום הזה הודיעו להם שהם נעזבו לנפשם. מסגרות החינוך במלון ייפסקו ועליהם למצוא פתרון עצמאי לילדיהם. חלק מהמפונים, שהעריכו כי המדינה תמשיך להפקיר אותם, נערכו מבעוד מועד, שכרו דירות באזורים שונים בארץ והעבירו את ילדיהם למוסדות חינוך חדשים.

נוריאל האמינה שמישהו יחשוב עליה, שם בממשלה, אבל איש לא הושיט יד. "אזלו כוחותיי", היא אומרת בכאב, "אני לא מסוגלת להמשיך ככה. לא חשבתי שזה מה שיעשו. מרגע שהודיעו לי אני מחפשת דירה ומסגרות חינוך לילדים שלי ולא מוצאת. הכל מלא ולאף אחד לא אכפת. אני אם יחידנית, ובהיעדר פתרון מתאים, איאלץ להישאר עם הילדים בבית ולעזוב את העבודה שלי כפסיכולוגית קלינית. איפה המדינה?".

צביקה, אביה, נעצב לשמוע את דבריה. "אני פה בשליחות ציונית, נאחז בקרקע ולא יזיזו אותי. אני ממשיך לגור בשאר ישוב ומעבד את השטחים, שחלקם נמצאים 200 מטרים מהגבול, אבל זה מצב לא נורמלי שכדי להגיע לבית שלי אני צריך לעבור מחסום. לא ייתכן שלא חושבים על הדור הצעיר, זה שצריך להנהיג אותנו בעוד עשור או שניים. למה מפקירים אותם?".

בה בעת שנאמרים הדברים הללו, כשנוריאל לא מצליחה למצוא דירה וגנים לילדיה, כמו שקורה למפונים רבים אחרים מהצפון ומהדרום, הם מתבשרים בתקשורת על עוד דרישות לכיסוי הוצאות עתק על בית משפחת נתניהו בקיסריה, כולל תיקונים בבריכת השחייה. המותרות שבמותרות.

השבוע פגשתי איש עסקים שמכיר היטב את נתניהו. ביקשתי שיסביר את היעדר החמלה לחטופים ולאלו שאיבדו הכל - משפחה, חברים, בתים, רכוש, עתיד. איך הוא לא נותן הוראה שיטפלו בהם, ולא רק בכסף, אלא בדאגה, באמפתיה, במחשבה קדימה?

תשובתו היתה חדה: "הוא גדל בבית שהיה ידוע כנוקשה, לכן אפשר להניח שחמלה ואמפתיה אינן חלק מארגז הכלים שלו. הוא באמת חושב שהוא צ'רצ'יל, שהבטיח לעמו דם, יזע ודמעות - אלא שהוא לא".