השמאל הרדיקלי הוא הממסד

אנחנו חיים בתקופה מוזרה. מי חשב שעיתון רדיקלי כמו "הארץ" יישמע כמו ביטאון של משרד הביטחון? מי תיאר לעצמו שכתבי משפט נשכניים יישרו קו באופן מוחלט עם מערכת המשפט? מי האמין שבכירי האקדמיה בישראל ישאפו לבטל את עמדותיו של הציבור? מי דמיין שטייסים וטייסות משרתים יצדיקו סרבנות פוליטית בטעמים מצפוניים?

כל זה יכול לקרות רק במדינה שבה השמאל הרדיקלי הוא הממסד. ביום רביעי התקיים בבג"ץ דיון בעתירה של "עדאלה", ידיד ותיק של בית המשפט, בנוגע להחזקת גופתו של וליד דקה, שהשתתף ברצח האכזרי של החייל משה תמם והפך לגיבור תרבות פלשתיני. בעדאלה טענו כי מדובר בפגיעה בזכות החוקתית לכבוד, ובדיון הקודם השופטים חייבו את המדינה בצו ביניים להסביר למה לא תוחזר גופתו לידי משפחתו. לצורך העניין, לא שינה שדקה היה ברשימת המשוחררים של חמאס. אכן, החזקת גופתו של דקה אינה חוקית משום שהוא אזרח ישראלי, אבל מכוח תקנות לשעת חירום למדינה מותר להחזיק בה בזמן מלחמה, והדבר אושר על ידי שר הביטחון והקבינט המדיני־ביטחוני. יש סיבה לכך שבית המשפט לא צריך להתערב בעניינים ביטחוניים.

מי שיש להם אפס אחריות לא יכולים לקחת לעצמם את מלוא הסמכות. כבר ראינו לאן זה הוביל.

נוסה בעבר: קומוניזם

הדיון התקיים באופן חריג בדלתיים סגורות. מחוץ לאולם התגודדו הורים שכולים שהגיעו למחות מול השופטים. בתקופה האחרונה אפשר לראות את זה הרבה: מחאות על השליטה המוחלטת של קומץ לא נבחר בכל היבטי המדיניות בישראל. בתקשורת (כמו תמיד) מעדיפים לא לשמוע אותם, והם מוצגים כנקמנים חסרי חמלה שרק רוצים להרוג מחבלים.

קשה להתחמק מהמחשבה שיש כאן ניסיון ליישר קו עם ההקבלה שנעשית בבתי המשפט הבינלאומיים בין חיילי צה"ל לבין "לוחמי החירות" של חמאס. בשני הצדדים יש חיילים שסרחו ומערכת המשפט בישראל נטולת משוא פנים. אפשר היה לראות את זה עוד הרבה לפני המלחמה, כמו במקרה הסוהרות, בהתעלמות המתמשכת מתלונות של חיילות על הטרדות או תקיפות מיניות כשהתוקפים אינם יהודים, וכמובן בסיפור של שדה תימן, שנראה יותר ויותר כמו האשמת שווא. זה קורה בעיקר מאז המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, שבאמת היתה מהפכה, בניגוד לרפורמה שיריב לוין ניסה לעשות.

למדינה מותר להחזיק בגופתו של המחבל וליד דקה, מכוח תקנות לשעת חירום. ביהמ"ש לא צריך להתערב בעניינים ביטחוניים - מי שיש להם אפס אחריות לא יכולים לקחת לעצמם את מלוא הסמכות. כבר ראינו לאן זה הוביל

בדרך כלל, השמאל הרדיקלי (שמקפידים להגיד עליו רדיקלי ולא קיצוני, בניגוד לימין) שואף לשינוי עמוק בכל תחומי הממסד, כדי לייצר חברה שוויונית ללא היררכיה או יחסי כוח. כלומר, חברה אוטופית שלא יכולה להתקיים במציאות. בפעם האחרונה שניסו דבר כזה קראו לו קומוניזם והוא הסתיים במיליוני נרצחים. בישראל השמאל הרדיקלי פועל דרך קבוצות אקטיביסטיות וארגונים שמשפיעים על הממסד, וגם דרך אקטיביסטים בודדים שאפשר למצוא בצמרת כל המערכות הכי חשובות וחזקות במדינה. לרוב הם יתמכו במדינת כל אזרחיה (לא מדינה יהודית) לצד מדינה פלשתינית, או במדינה דו־לאומית.

חלק מהשמאל הרדיקלי מתנגד למלחמות ולסחר בנשק, פלגים אחרים תומכים במאבק אלים כאקט הכרחי לשחרור. לרוב תמצאו אותם מפגינים נגד כל מלחמה וחלקם מסרבים לשרת בצבא. בעבר נודעו כמבקרי מערכות הביטחון, שב"כ וצה"ל. כיום השמאל הרדיקלי בישראל הפך לשופר של מערכת הביטחון, שבעצמה קוראת להפסקת המלחמה, כאילו היתה גוף פציפיסטי חינוכי שמטרתו לקדם ערכים הומניים.

כשהרמטכ"ל שאול מופז ביקש להכניס את המילה ניצחון לערכי צה"ל, נאמר לו שניצחון אינו ערך. מאז 7 באוקטובר הפך הקונפליקט הקיים בצה"ל לסוגיה ציבורית: האם קצינים התקפיים לא מקודמים כאג'נדה?

למה לא חורבן, בעצם

תו התקן המוסרי של השמאל הרדיקלי חזק מאוד. הרי מי יכול להתחרות במוסר המוחלט שהם מבטאים? בגלל זה גם כולם שואפים, במוקדם או במאוחר, להגיע אליו. הערכים של השמאל הרדיקלי לא מתייחסים לזמן ולמקום, הם נצחיים ואוניברסליים. לכן מי שאוחז בהם תמיד ינצח מבחינה מוסרית. במיוחד אם הערכים האלה תיאורטיים בלבד ומי שקובעים אותם לא נדרשים לחיות אותם, או לשלם עליהם מחירים.

התלישות מהמציאות של האוחזים כיום בערכי השמאל הרדיקלי ניכרת מאי־פעם. לא מדובר בחבורה קטנה של הזויים. מדובר בממסד, והוא זה שתלוש מהמציאות. רק בישראל השמאל הרדיקלי הוא צמרת הצבא, המשפט, האקדמיה, השירות הציבורי. אותן מילים נכתבות בפסקי הדין של בג"ץ, במכתבים של ראשי האקדמיה, בהודעות דובר צה"ל, וגם באתרי שמאל רדיקלי ובקבוצות הטלגרם של חמאס. השמאל הרדיקלי מרכיב את מרבית האליטה בישראל. מחאת ה"רק־לא־ביבי" הביאה את השמאל הרדיקלי לקהלים רחבים יותר. היתה כאן התלכדות מאבקים שנמשכת עד היום ושקיבלה צורה קצת אחרת מאז 7 באוקטובר.

השמאל הרדיקלי בישראל הפך לשופר של מערכת הביטחון, שבעצמה קוראת להפסקת המלחמה כאילו היתה גוף פציפיסטי חינוכי שמטרתו לקדם ערכים הומניים, זכויות מיעוטים ובעיות אקלים

ההתנגדות למלחמה מתורגמת לחתירה לעסקה בכל מחיר, והשמאל הרדיקלי אפילו מרשה לעצמו לעשות שימוש אינסטרומנטלי במשפחות החטופים כדי לקדם את ערכיו, בעודו מזיק למאבקן באופן ישיר. כבר שנים שנציגי השמאל הרדיקלי בממסד רואים לאן הולך הציבור. הדמוקרטיה אינה לטובתם, וכרגע הם עדיין מאמינים ביכולתם לשלוט באמצעות מנגנוני המדינה. אבל גם הם יודעים שיהיה לזה סוף. מבחינתם, הסוף הזה יהיה הסוף של מדינת ישראל.

אישה אחת מהאליטה אמרה לי לא מזמן שהרעיון של חורבן הוא דווקא פתרון טוב. מתוך החורבן הזה ייוולד עולם חדש ומתומצת יותר, עם האנשים הנכונים, שיבנו מהיסוד מדינה חדשה.