"לך לכרמי גת, השכונה שאליה עבר קיבוץ ניר עוז, תדווח מה מצב הרוח לאחר חילוץ גופות החטופים, ארבעה מהם מניר עוז, ואיך נראה האבל", ביקשו ממני במערכת. קל להגיד, אבל איפה בארץ עוד נותרו שכונות במובן הקהילתי שלהן?
עם שביס אופנתי או עם שיער פן כחול, עם כיפה שחורה ומדי איקאה או עם כובע ראפר וטייטס קצרים, יוצא אתיופיה עם קוקו יפני או פועל בניין סיני בקסדה שתוהה כמה עולה "אקטיק", שכונה או עיר משלה: כרמי גת שבקריית גת היא "מעורב ישראלי" של כל חלקי הפנים והחוץ של המדינה - ההפך המוחלט מכפי ששווקה ומותגה בעבר לקהל הדתי־לאומי, עם הבטחה גזענית משהו שכאן יהיו רק "שכנים כלבבך". כלומר, לא מזרחיים.
"לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שהם עברו", אומרת לי אמא לכמה ילדות שוקו ודונטס צבעוני. "ברור שאני עצובה מאוד בשבילם. ארבע גופות ביום אחד, אלוהים ישמור. ועדיין זו איזו ודאות שלפחות יש להם גופה, והם לא צריכים להתייסר מה עלה בגורל היקרים להם.
"אני לא בטוחה שאפשר להרגיש את האבל שלהם בתוך המרקם העירוני הכללי. הם לרוב די נמצאים בתוך עצמם, ואם אתה לא שכן שלהם ממש אתה לא תרגיש אותם, אבל אין ספק שכישראלי זה גורם לך להיות עצוב מאוד".
רקמה אנושית
על גדר הבניין שבו גרים מרבית תושבי ניר עוז כתובות מילות שירו של מוטי המר: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה - אחינו האהובים תושבי ניר עוז, איתכם יחד באבלכם, בכאבכם, מחבקים ומחזקים, קהילת כרמי קטיף". בכניסה לבניין ממתינות מצלמות הטלוויזיה. בין דקות שידור פה ושם הכתבים עסוקים בתחרות קטנונית ואינסופית מי ישיג את ה"אייטם" עם מי, ואיך לעקוף זה את זה.
חיילת חוזרת הביתה עם תיק גדול ופנים חתומות. שני מבוגרים יוצאים מהבניין, מחזיקים את דלת הזכוכית פתוחה ומברכים את החיילת לשלום. אורחות ונימוסים של קיבוץ שמסתגל למעליות. השניים מתנצלים בפני העיתונאים שהם ממהרים לרכבת לעצרת בתל אביב, ואין להם זמן לומר למצלמות משהו על האבל.
לא בטוח שמישהו מהנוכחים מתכוון להרע, אבל ניכר שהמציצנות הזאת קשה מאוד לתושבי הקיבוץבניין. "אני מתנצלת", אומרת שקד, הדוברת החדשה של הקיבוץ, "לאנשים קשה לדבר היום". אפשר להבין אותם, אני אומר, וחוזר לכיוון הרכב.
ילד עם חצוצרה ותווים מגיע מבניין בהמשך הרחוב, אם ובנה מצטרפים אליו עם תווים משלהם. הם מנופפים לשלום למישהו במרפסת שמשקה את העציצים, ונעלמים אל המתנ"ס ממול. אב עם מגבת על כתפו חולף עם שני ילדיו בדרכו אל הספורטק. "אתם רואים", הוא אומר להם, "כאן גרים האחים שלנו, אנשי קיבוץ ניר עוז, אף פעם אל תשכחו שהם גיבורים אמיתיים". הילדים מביטים נפעמים.
על הרכב שחונה ליד יש מדבקה של הקיבוץ - ציור שדות, בית קטן, מגדל חקלאי וטרקטור - ומעל כתוב הסלוגן של הקיבוץ: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב".
"מקבלים אותנו טוב"
על שלטים בקריית גת כתוב: "קריית גת - המרכז החדש של ישראל". רק שבתוכנית הטלוויזיה "בואו לאכול איתי", אפילו רחובות נחשבת דרום.
כביש המגדלים נגמר לפתע בשדות פתוחים. הפוגה זמנית בין עיר שלא די לה לבין טבע. בכיכר האחרונה לפני הלא נודע יש מרכז מסחרי גדול. פה לבית המרקחת קוראים "סנה מרפא" ולמאפיה "חלת הבית". קופות חולים, ספר, גלידה ומכולת. צורכי גוף ותו לא. ומה עם הנפש, אני תוהה.
"בתי הקפה זה בהמשך הרחוב", תענה לי מקומית. אפשר להגיע לשם ברגל? "רק אם אתה רוצה שיפנו אותך". איך אתם משתלבים עם הקיבוצניקים, אני שואל את אחת המוכרות. "די טוב", היא אומרת, "אני בעצמי מהקיבוץ". ועוד לפני ששאלתי באה התשובה: "צריך להתפרנס איכשהו, לא?"
איך זה לגור בקיבוץ שהוא למעשה בניין? "אנחנו לא בבניין אחד", היא מפתיעה אותי, "אנחנו פרושים על הרבה בניינים בעיר, יש כמה מרכזיים. קל לזהות את בתי הקיבוצניקים, אנחנו שמים עציצים במרפסת. אבל ראית את הבניינים הניידים ששמים בכניסה לשכונה? בונים שם פעוטונים וחדר אוכל כדי שנוכל להיות ביחד שם".
חדר אוכל בעיר? רעיון נהדר! למה הוא ישמש אחרי השנה שתהיו פה? החיוך שלה עצוב ומלגלג: "שנה? מס רכוש אפילו לא באו לקיבוץ לראות ולהעריך, אז כרגע ההערכה היא עד חמש שנים".
באמת? זה המון זמן. "תמשיכו לישון בעמידה. למה, אתם חושבים שלמישהו באמת אכפת מאיתנו? כבר כשהיינו באילת אמרתי לילדים שלי 'תתרגלו, זה הולך להיות קשה'. וזה עוד ילך ויידרדר".
ואיך מקבלים אתכם כאן? "הרוב מקבלים אותנו די טוב, אבל יש חלק שבשבילם אנחנו עצם בגרון. מה לעשות, ככה זה בכל מקום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו