את סיפור החטיפה והשבי שלי כולם כבר שמעו או ראו. חזרתי לאחר 53 יום בשבי, וקיוויתי בכל ליבי שעסקאות של ממש ייחתמו והחטופות והחטופים שלנו יחזרו הביתה.
שמואל בוכריס
עתה אני מבינה עוד יותר מה גודל הנס שקרה לי ולאלה שחזרו בשבע הפעימות הראשונות. ביום ששבתי ארצה חיפשתי את המדינה שלי. עד היום, עשרה חודשים אחרי הסיוט של 7 באוקטובר - אני לא מוצאת אותה. ביום ההוא רק חיפשתי את הצבא, והוא לא היה. אני הופקרתי, ניר עוז הופקרה, המדינה הופקרה.
ההתרגשות שאחזה בי כשפגשתי בפעם הראשונה את קציני צה"ל במעבר כרם שלום החזירה לי קצת את האמון בצבא. אבל איפה הממשלה? זו שהפקירה אותנו בשבת ההיא - איפה היא בעשרת החודשים האחרונים? ממשיכה להפקיר 115 חטופים וחטופות בתופת של חמאס. מפריחה מילים נבובות: "נמוטט, נקריס, נשטח..." - איפה נשמע שבמדינה ריבונית ארגון טרור ייכנס לבתי אזרחים, יחטוף אותם, ירצח אותם או ישרוף את בתיהם עליהם?
לחטופים אין פגרות ואין חופשות
אני קוראת מכאן לעומדים בראש המדינה ואומרת לכם בקול חד וברור: מחובתכם ובאחריותכם הבלעדית לדאוג יומם וליל להחזרת החטופות והחטופים. לחטופים אין פגרה ואין חופשות, ועד שכולם יחזרו - גם לנו לא יהיו. אני פה כדי לזעוק את זעקתם של אלה שקולם לא יכול להישמע. חבריי מקיבוץ ניר עוז, תלמידיי מנופי הבשור, שכניי מיישובי העוטף, חוגגי מסיבת הנובה, החיילות והחיילים - הזמן אזל, כבר עשרה חודשים הם נמקים במרתפי השטן.
הלוואי שכל אחת ואחד מקוראי שורות אלו ידמיין, ולו לרגע אחד, את היקר לו מכל - אמא, אחות, אבא, אח שלו - נחטפים באלימות מביתם ונעלמים מעל פני האדמה. לא לשמוע דבר על אודותיהם במשך עשרה חודשים, לא לדעת מה עלה בגורלם, אם הם בחיים או לא. תיכנסו לנעליים של 115 המשפחות הללו ותזכרו טוב־טוב שהם זה אנחנו.
הזכות הבסיסית לחופש נלקחה בצורה הכי נוראה ואלימה מכל כך הרבה מאחיותינו ואחינו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה, והחזרתם לשיקום ולקבורה נמצאת מעל לכל הפוליטיקה שבעולם.
אהבת חינם, זה מה שאנחנו צריכים בינינו לבין עצמנו במקום לעסוק בשנאה, בהפחדה ובפילוג שרק מחזקים את אויבינו. לדעת לקבל את האחר, לכבד ולאהוב בתוכנו. שנאת חינם יש מספיק. לכן, עסקה עכשיו ומייד!
עדה שגיא נחטפה מביתה בניר עוז לעזה ושוחררה כעבור 53 ימים בעסקה. היא שותפה לכתיבת הספר "מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים"