"הציפייה למוות קשה מהמוות עצמו", אמרו השבוע מקורות איראניים עלומים, ותיארו בדיוק רב את ימי הציפייה שבהם אנו חיים כרגע. עשרה חודשים בתוך מלחמה ארוכה, מזוויעה וקשה, עם חטופים, חיילים שנהרגים להשבתם ולמען ביטחון המולדת, עשרות אלפי מפונים ועשרות אלפי ילדים שחוו קיץ של ממ"דים. וכאילו כלום לא השתנה - הכל חזר לשגרה.
יגל יעקב: " "כותבים לי בתגובות למה חזרת? אמן היית נרצח עם כל הילדים האחרים"
יאללה, החיים עצמם. התנרמלנו. חו"ל לואו־קוסט, ריאליטי, פרסומות בנק מטופשות, "רוקדים עם כוכבים", משיכת כתפיים ו"מה לעשות, החיים נמשכים". ומילא זה, את זה עוד אפשר להבין - אבל איך אנחנו לא עוצרים לרגע אחד לתהות מדוע "החיים עצמם" צריכים להיות אולימפיאדה של שנאה, זדון ומדון תחת השמש הקופחת של סוף הקיץ?
השבוע סיפר הנער יגל יעקב, שהיה חטוף בעזה, שכתבו לו הודעות ברשת כמו "למה חזרת מהשבי? הלוואי שהיית נרצח בעזה". עדינה משה, חטופה ששוחררה, סיפרה על נהג שהרים אצבע משולשת לעברה ולעבר מפגינות נוספות, ואמר: "זונות, חבל ששחררו אתכן". אם התיאורים הללו גורמים לדמכם לרתוח - נסו להיזכר מה עבר בראשכם כשמישהו כתב על ראש הממשלה שצריך "להוריד" אותו, או על חברי כנסת שהם גרועים מחמאס, מהנאצים או מכל הגזמה אחרת שתעלה על דעתכם.
ובכל הנוגע לדם רותח - לא צריך לחפש סימטריה. זהו "חוק דמים שלובים", הטריק המושלם של השטן. כשהדם רותח, אפשר להצדיק כל דבר. אז אם משהו בכם מתקומם נגד אמירות מסוימות אך מוצא צידוק לאחרות - חברים וחברות, אחים לדם ולשנאה, אתם טובלים ברעל וצדק בידכם. אל תדברו על מכונת הרעל בגוף שלישי - מכונת הרעל היא אתם.
אם לרגע אחד לא עצרתם לחשוב פעמיים, אם הקלדתם בלהט מקלדת את שנאת האחר ובמקום למחוק לחצתם "פרסם", אם זרקתם מילה מאחורי הגב, או ישר בפרצוף - אתם הרעל. אתם ולא אחר.
מי שעוסקים ברעלים יודעים שאת הנוגדן מפיקים מרעל במינון נמוך. מכאן ואילך הבחירה היא שלכם. אווילי ככל שזה יישמע, מותר להמשיך לשנוא את מי שחושבים אחרת מכם, בגבולות ההסתה כמובן. אבל תכלס - שמרו את זה לעצמכם. הכל יהיה אותו הדבר גם אם לא תשמיעו את דעתכם הרעילה על אירועי השעה.
השאלה האמיתית היא כזו: האם כדאי לשנוא? האם יש בזה רווח כלשהו? האם אי־פעם קרה משהו טוב בעקבות שנאה? אולי אפשר לקחת רגע אחרי רפלקס השנאה המיידי של הנפש, ולהבין שהאנשים ה"נוראים" האלו שמולכם נמצאים לצידכם על הרפסודה הישראלית. קרובים ורחוקים, שכנים וחברים - כולם בסך הכל רוצים את אותו הדבר: שיהיה כאן טוב לכולם.
אבל אם שנאה, תיעוב וקיטוב הם כל מה שאנחנו עושים עם ביטחון חיינו, ועם יציבות החיים עצמם המושגת במחיר חיי אדם - הרי כולנו מריונטות. שחקנים ראשיים ומשניים בתיאטרון השנאה שמביימים אויבינו. ובכך אנחנו מצדיקים לחלוטין את האמירה "הציפייה למוות קשה מהמוות עצמו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו