עשרה וחצי חודשים לאחר שפונו מקיבוצי העוטף לעיר אילת, נפרדים בימים אלו תושבי העוטף, חברי קיבוץ ניר יצחק, מושב יתד, מושב פריגן, מושב צוחר ועוד רבים אחרים מהבית הזמני שלהם באילת.
חלקם מסתכלים אחורה בעצב לאחר שנקשרו לעיר אילת ולאנשיה, וחלקם מסתכלים קדימה לעתיד שיבוא. רבים אחרים נותרו מבולבלים וכועסים ובתחושה שהמדינה שוב הפקירה אותם כי אין להם עדיין לאן לחזור, אם בשל הגדרת יישוביהם כשטח צבאי סגור או כשטח אדום, ואם בשל המצב הביטחוני המתוח.
סיגל שבלמן מקיבוץ ניר יצחק החליטה להישאר עוד כמה חודשים באילת. "אני לא מבינה איך אפשר לחזור הביתה כשיש לנו חטופים שלא חוזרים הביתה. בטח שזה אזור עדיין מסוכן", היא אומרת. "אני הכי מתגעגעת לאנשים שלא חיים כבר. אני מתגעגעת לשבתות שהאחיינים היו מגיעים מהעיר לקיבוץ, אבל עכשיו אף אחד לא מעז להגיע לבקר ואנחנו גם לא שם".
אלון קלר, גם הוא מקיבוץ ניר יצחק, עסוק באריזת חפציו לקראת המעבר למשאבי שדה. "פינו אותי ואת הילדים למלון קיסר בשמונה באוקטובר. אני הייתי סגור עם הילדים בממ"ד במשך שעות ארוכות", הוא מספר. "אילת עיר טובה, אבל יש לי בעיה עם החום. אנחנו חוזרים עם הקהילה כי הקהילה זה דבר מנצח".
שמעון אטיאס ממושב יתד מביע אכזבה מהחלטת בג"ץ שלא לתת צו ביניים בעניין פינוי המפונים מבתי המלון. "אני שבור, לא הצלחתי לשנות את ההחלטה", הוא אומר. "ההחלטה הזאת כל כך לא נכונה. להשאיר אנשים חסרי אונים עוד הפעם, אני מההחלטה הזאת כבר אין יותר על מי לסמוך".
אלה חיימי מקיבוץ ניר יצחק, שבעלה טל הוכרז כנרצח לאחר שנחשב חטוף, מסכמת: "מה שעברנו זה לא נורמלי, לא נורמלי שאנחנו חיים כבר כמעט שנה במלון. הדבר הכי חשוב עכשיו לראות שהילדים מתחילים בית ספר חדש והכי חשוב שבאמת יחזירו את החטופים. האירוע שאני הכי מייחלת אליו זו הלוויה של טל בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו