ימי החורבן נפגשים: בקיבוץ עלומים ציינו תשעה באב כואב מתמיד

עשרות מתפללים ישבו אתמול בערב על רצפת בית הכנסת של קיבוץ עלומים, וספרונים בידיהם - כמו בכל שנה, וכמו שלא היה באף שנה אחרת.

הם חזרו רק ימים ספורים קודם לקיבוץ, אחרי היעדרות בת עשרה חודשים. והמילים הצטלצלו מפי החזן בדומייה הרועמת של בית הכנסת, שלא הרחק ממנו נרצחו באכזריות עשרות בני אדם בשבת השחורה: "איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם. היתה כאלמנה".

שעה קלה קודם הגעתי לעוטף עזה. בכיכר סעד המתינו שוטרים לאירוע של תנועת נחלה, שנערך לא רחוק, אבל אני המשכתי קדימה, בכבישים שסימני הזחלים מאותה השבת עדיין ניכרים בהם, בין סימני שריפת הרכבים באותו יום ארור, יום חורבן.

אין מועד מתאים יותר מתשעה באב לביקור בעוטף עזה, אמרתי ללירון הצלם והוא הסכים. ההתלבטות שלנו היתה לאן להגיע: למתחם הנובה הנטוש בשל הסגר הצבאי שהוטל עליו, או אולי לצומת שער הקשתות שבו נרצחו ישראלים ב־7 באוקטובר, ושבו ערכו חבריהם ומוקיריהם את קריאת מגילת איכה.

לבסוף מצאנו את עצמנו בשער הכניסה לקיבוץ עלומים. במשך עשרה חודשים ארוכים שהו תושביו במלונות, עד שחזרו רק לפני שבוע. הממטרות פעלו בעוז בחצרות הבתים לאור השקיעה, כשהן מנסות להתמודד עם עזובה של כמעט שנה. והקיבוצניקים הלכו לבית הכנסת, לקריאת מגילת איכה על חורבן שהיה לפני 2000 שנה, ועל החורבן שקרה בביתם רק לפני כמה חודשים.

"לא הכל ורוד"

את פנינו קיבל אפי, מרפתני הקיבוץ, שמעולם לא עזב. נדמה שהתגעגע לתושבים. "90 אחוזים מהתושבים חזרו - לעשרת האחוזים האחרים ייקח עוד זמן", אמר לנו. תוך כדי המתנה התכתבתי עם חבר מהתיכון שמתגורר בקיבוץ. השיחה האחרונה שלנו בווטסאפ התקיימה ב־9 באוקטובר, רגע אחרי שניצל. הוא ומשפחתו הם בין אלה שלא יחזרו כרגע. "לא הכל ורוד. יש הרבה משפחות שבורות שעדיין לא יכולות לחזור לאזור מלחמה שנהרגו בו עשרות אנשים", ביקש להעביר מסר מורכב.

האגדה מספרת על נפוליאון שהגיע לבית כנסת בתשעה באב וראה יהודים יושבים על הרצפה. כשקיבל הסבר הוא התלהב מהעם, שזוכר את עברו לאחר שנים רבות. אלא שמילות התפילה מחורבן בית המקדש הראשון הרגישו כאילו נתפרו במיוחד לבית הכנסת עלומים, בין כפר עזה לבין בארי, בין גיא הריגה אחד לאחר, בין הרפת שבה נרצחו פועלים זרים לחדר האוכל שנותר יתום במשך חודשים.

"לוא אליכם כל עוברי דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, אשר עולל לי, אשר הוגה השם ביום חרון אפו", קרא בעל הקורא על הרצפה. "קראתי שמך השם מבור תחתיות, קולי שמעת אל תעלם אוזנך לרווחתי לשוועתי", הוסיף, וציטט את תיאור הזעם של הנביא ירמיהו. והסוף המצמרר, שאליו הצטרפו כל הנוכחים: "השיבנו השם אליך ונשוב, חדש ימינו כקדם". אל המילים העתיקות נוספה קינה חדשה, קינת בארי: "איכה בארי, הפכה לקברי". והמילים שותתות דם.

יצאתי מהקיבוץ ופניתי ימינה. החושך הסתיר את המקומות שבהם התרחשו הזוועות. ניידת משטרה ניצבה בכניסה לבארי שבה נרצחו עשרות, ומחסום הונח בכניסה לחניון רעים שבו נטבחו מאות. דגל ישראל ענק בתחנת אוטובוס היה הסימן שלי לעצור בכניסה למיגונית, שמסמלת יותר מכל את היום השחור.

נר נשמה במיגונית

"ענר, אתה גיבור ישראל", נכתב על מיגונית המוות, שבתוכה חושך ונר נשמה אחד שמטיל צל במקום שבו קרתה הזוועה. ואני יושב בצד, בשקט, וקורא את מגילת איכה, את מגילת החורבן. "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח כל רודפיה השיגוה בין המצרים".