בחודש שעבר, שורדת השואה לילי פרסלר בת ה־86 הגשימה חלום ועלתה מארה"ב לישראל. היא התאחדה עם בנה דיוויד, תושב שלומי, ועברה להתגורר במלון אליו פונה בתחילת המלחמה. לילי מספרת כי תכננה להגיע לכאן עוד לפני המלחמה, והמצב הביטחוני רק חיזק את רצונה.

"תכננתי לעלות לישראל לפני ה-7 באוקטובר, והמצב הביטחוני והמלחמה לא השפיעו על ההחלטה שלי. בני, דיוויד, גר פה כבר שלוש שנים, ולא ראיתי אותו כל התקופה הזו. הגעגועים אליו, לצד הקושי לחיות ולהתנהל לבד בפלורידה בגילי, גרמו לי להבין שאני רוצה וצריכה שינוי", היא אומרת. "אני מאמינה שמדינת ישראל היא הבית של העם היהודי. למרות המצב כולנו אחים ואחיות, ואני מאחלת שבעזרת השם המלחמה תגיע לסיומה בקרוב".
כאמור, בחודש שעבר היא הגיעה לישראל בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF ארה"ב.

לילי נולדה ב־1938 בעיר אנטוורפן שבבלגיה. ב־1940 הגרמנים כבשו את בלגיה, והיהודים הצטוו להסתובב עם טלאי צהוב. רכושם הוחרם והממשל הגרמני חוקק חוקים נגדם. ב־1942 החלו השילוחים למחנות ההשמדה והכפייה, ובשלב מסוים, כשהיתה בת 5, הוריה של לילי החליטו להשאיר אותה במנזר בניסיון להצילה.
"אני זוכרת שאמי לקחה אותי והעבירה אותי לנזירה האם. בכיתי כל כך, והחזקתי בחוזקה בשמלה של אמא. לא רציתי שהיא תעזוב אותי שם לבד, אבל היא משכה את ידה והלכה. זו תמונה שמלווה אותי עד היום. כשהגסטאפו הגיעו למנזר כדי לחפש ילדים יהודים, הנזירה האם לא חשפה את זהותי - וחיי ניצלו".

"כשהגסטאפו הגיעו לחפש ילדים יהודים, הנזירה לא חשפה את זהותי"

במהלך התקופה שבה היא התגוררה במנזר, לילי סבלה מדלקת אוזניים שלא טופלה, וכתוצאה מכך היא התחרשה. לקראת סוף המלחמה היא התאחדה עם הוריה ואחיה, שהיו עד אז במחנות כפייה. בשנות ה־50 המשפחה היגרה לארה"ב. לימים היא הכירה שם את בעלה, ברנרד, ולשניים נולדו שני בנים, דיוויד וארי. לפני שלוש שנים, כאמור, בנה דיוויד עלה לישראל ועבר להתגורר בשלומי, אך מאז פרצה המלחמה הוא שוהה במלון בטבריה. לילי עברה להתגורר איתו במלון, ולמעשה עדיין אין לה בית.

"תהליך העלייה היה מאוד מאתגר עבורי", היא אומרת. "אני מתגעגעת לביתי שבפלורידה, אבל הכמיהה והרצון לעלות לישראל היו חזקים מהכל. העובדה שאני מתגוררת עכשיו במלון לא מעיבה על זה, ואני מקווה שבעתיד נוכל להתיישב פה באזור ולבנות בית.
"המצב הביטחוני אמנם מאוד מתוח, אבל אני מרגישה בטוחה בישראל, ובפרט בטבריה. עברתי את השואה, ואני יודעת שאוכל להתמודד עם הכל. אני יודעת שאני מוגנת פה. אין הרגשה כזו בשום מקום אחר בעולם".