301 ימים של הפקרה: אבא, סליחה שאתה עדיין שם

מתי ה"הותר לפרסום" יגיע אלינו? איך אוכל להאמין שאבא שורד בשבי, כאשר אני יודעת שחבריו לשבי אשר שהו איתו במנהרה הוכרזו כנרצחים? כולם היו בחיים כשאנחנו השתחררנו בחודש נובמבר!

אני עדיין תוהה מה ימסרו לי קצינים בכירים במודיעין - איך אבא'לה שלי סיים את חייו, איך נרצח בעקבות הזנחה מתמשכת ושאננות? האם מחבלי חמאס ירצחו אותו? האם קיבל כדור בראש, כי הרגישו מאוימים? אולי יתעללו בגופו כדי להעביר מסר נוסף לנו כמשפחה וכחברה? אולי השתמשו בו כמגן חי?

אולי ראה את חבריו מתים לידו או שהבין את גודל החורבן בחדשות הטלוויזיה ומת משיברון לב? אבא שלי הוא מהאנשים הרגישים שאני מכירה.

אני עדיין תוהה מה ימסרו לי קצינים בכירים במודיעין -איך אבא'לה שלי סיים את חייו, איך נרצח בעקבות הזנחה מתמשכת ושאננות? האם מחבלי חמאס ירצחו אותו? האם קיבל כדור בראש, כי הרגישו מאוימים?

אולי בעת שהעבירו אותו ממנהרה אחת למחבוא שני הפילו אותו על הרצפה, כמו שהפילו אותו פעמיים כאשר חטפו אותו על אופנוע באותה שבת של 7 באוקטובר, אלא שהפעם דאגו שלא להרים אותו - אז הוא נשאר שם, ואזרחים מלאי שנאה המונעים משטיפת מוח עשו בו לינץ'?

או שמא אחת המנהרות קרסה עליו? האם יש אפשרות שמת מרעב או ממחסור אוויר לנשימה, או שאיזה וירוס בטן או זיהום במעיים גרמו לו לשלשולים קטלניים? אולי מפני שלא קיבל את הטיפול התרופתי?

אולי הדאגה לנו, משפחתו הגרעינית הקטנה, בשילוב התנאים הקשים וחוסר הידיעה מה עלה בגורלו של הקיבוץ שלו, סיימו את חייו?

אולי קיבל שבץ או אירוע לב כמו שקורה בכל העולם הנורמלי? ואולי הצבא הגיע אליו, ואבא כבר ראה לנגד עיניו את "יפי הבלורית והתואר" (למרות שהמשקפיים לא היו איתו - הם נשארו אצל אמא ביד בעת החטיפה), אבל אז בטעות איומה הוא נורה במקום שיחזירו אותו אל הארץ המובטחת? מה שבטוח, לברוח הוא לא תכנן. באופן כללי הוא לא כזה נועז, אבל בעיקר מפני שהוא כבר לא יכול.

זלזול בחיי אדם

אני כבר תקופה ארוכה בהרגשה שאבא שלי האהוב מופקר בכל יום מחדש מאז אותה שבת שחורה, וכעת, כבר 300 ימים, נשכח שם בגלל הזנחה של ערכים ויושרה, אחריות ומחויבות לתפקיד, בדיוק כל מה שהיה לאבי, ובמנות גדולות.

מדובר באזרח ישר וטוב שחי את חייו הצנועים בקיבוץ ניר עוז (שהצבא לא מצא במפה), שנחטף יחד עם רבים מקהילת ניר עוז, כולל בני משפחתו - בעקבות עצימת עיניים, אטימת אוזניים, זלזול בחיי אדם, תחושת עליונות מנוכרת ומחדל מתמשך של קצינים בכירים ומנהיגים, שנהנים להתבשם מהתואר של "שר", "בכיר" או "נבחר ציבור". כל כך הרבה שאלות יש לי לקצינים הבכירים שלנו בצבא, ולאיש מהם אין תשובה.

עד מתי ההפקרה תמשיך לשרור בארצנו, לדקור את ליבנו? ארצנו הקטנה מדממת כבר כמעט עשרה חודשים. העסקה ממש על השולחן, אין מקום לפספס את ההזדמנות הזו. אנחנו חייבים להחזיר את כל החטופים!

כמו שאיש לא יודע לומר או לספר לנו מה קרה לרועי, אחי, באותה שבת, ואיך הוא סיים את חייו. האם יצא בריצה מהבית הבוער, ואז פגש במחבלים הארורים והשפלים? או שהם הגיעו ושלפו אותו מתוך הממ"ד ועשו בו מה שרק רצו, מבלי שאיש יעצור אותם מחוץ לביתו? כמה הם היו עליו? האם ניסה להיאבק בהם בדשא מכיוון שלא רצה שייקחו אותו איתם, כי ראה כמה זמן משפחות גולדין ושאול ממתינות לבניהן? הוא הרי זעק מדי פעם איתם את זעקתם ליד הגדר.

אבל לא, אין לשום קצין מודיעין ולשום מקבל החלטות במדינה תשובה מדויקת, מכיוון שאף אחד לא הגיע לניר עוז. שום קצין או חייל לא הגיעו לעזור לאחי, לנו או לאחרים בקיבוץ באותה שבת ארורה, כאשר המון אדם צר, כבש, התעלל, שרף, החריב, גנב ורצח.

ואנחנו, מאז, עדיין ממתינים שיעזרו לנו להחזיר את אהובינו. עד מתי ההפקרה תמשיך לשרור בארצנו, לדקור את ליבנו? ארצנו הקטנה מדממת כבר כמעט עשרה חודשים. שוב מדברים על עסקה. העסקה ממש על השולחן, אין מקום לפספס את ההזדמנות הזו. אנחנו חייבים להחזיר את כל החטופים!

עד מתי נמתין?

כואב לי הלב שמיטב בנינו ובנותינו נלחמים בכל החזיתות. מדובר בבעלי ערכים מופלאים של אהבת הארץ ורעות, ברוכי כישרונות וחיות. בעלי מוטיבציה ונחישות להעניק ביטחון, להחזיר לנו את אהובינו, להשיב לנו את התקווה ואת האמונה שיכול להיות פה טוב. הם והן, המלאים אומץ והקרבה, מאבדים את חייהם או את חבריהם. משאירים את נפשם מעבר לגבול וחוזרים אל משפחותיהם ריקים. ריקים מעצמם.

ומה איתכם, אני שואלת את חברי הממשלה, את משרתי הציבור, עד מתי נמתין? אתם, שבמקום לבחור לשחררם, שחררתם את מחויבותכם לאזרחי המדינה שלכם, שנמצאים במעמד הכי נחות כעת. הם נטולי זכויות, נמצאים בעליבות הכי נוראית שיש, בסכנת חיים ממשית, שנמצאים בחסותם של מחבלים בתת־תנאים מנטליים, פיזיים, סניטריים ורפואיים. במקום זאת, הצבעתם על שחרורכם לפגרה! אין לבני הערובה שלנו זמן בתופת של עזה, הם חייבים לחזור אלינו כולם.

אני מודה מקרב לב לחיילים, לחיילות ולבני המשפחות על ההקרבה והתעוזה שלהם בלחימה בגזרות השונות, הלוואי שכחברה נהיה ראויים לנתינה שלהם. אני מרכינה ראש לזכרם של כל אלה שכבר לא איתנו, ומתפללת להחלמתם של הפצועים מתחילת המלחמה הארורה הזו.

ואבא, אי אפשר שלא לסיים את דבריי מבלי לומר לך כמה אני מצטערת שהגענו ליום ה־300, מבקשת ממך סליחה שזה עדיין לא ברור לכולם מה צריך לעשות מייד, ושיש עדיין דעה רווחת מדי שאתה ושכמותך פחות חשובים מהמדינה שעזרת ליישב. שאתה ושכמותך הם הקורבנות שצריך להקריב, ושבממשלה לא מבינים איזה נזק הם גורמים לחברה שלנו.

ובעיקר אבא'לה, אני מבקשת סליחה שאתה עדיין שם! אוהבת אותך ומתגעגעת, בתך קרן.

קרן מונדר נחטפה ב־7 באוקטובר מניר עוז יחד עם בנה אוהד בן ה־9 בעת שביקרה את הוריה רותי ואברהם בקיבוץ הולדתה. קרן, אמה ובנה נחטפו יחד לעזה, בעוד אביה נשאר מאחור. אחיה רועי (50) נרצח במהלך המתקפה. קרן, אוהד ורותי הוחזקו יחד בשבי, ורק עם שחרורם נודע להם שגם אברהם נחטף.

הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר