כבר לא נשאר לנו אוויר לנשימה: קצב האירועים פשוט מרוקן את הריאות שלנו מאוויר

הטור הזה היה אמור להיפתח בלב מרוסק על בום שגרם לרצח של 11 ילדים שיצאו לשחק כדורגל בשבת. ואז הוא עודכן ל־12 ילדים שנרצחו. אתמול (שלישי) נרצח ניר פופקו מירי רקטה מלבנון לקיבוץ הגושרים בצפון.

בהמשך הוא עודכן למהומת אלוהים ולמלחמת אחים בבסיס צבאי. סביר להניח שאם נחכה עוד קצת אצטרך לעדכן גם אותו. כי קצב האירועים פשוט מרוקן את הריאות שלנו מאוויר. 

זה מצב מאוד שברירי, כשהריאות מתרוקנות מאוויר. אבל זה הפך להיות מצב די תמידי. התחיל ב־7 באוקטובר, כנראה עוד לפניו, המשיך במאות "הותר לפרסום", בעשרות "צה"ל הודיע למשפחות", בראיונות עם חברי יישובים חסרי בית ובחטופים שעדיין שם.

לא הייתי שם פיזית כשהטיל פגע בילדים, אבל הרגשתי על בשרי את זעקות השבר של ההורים. גם לא הייתי שבוע לפני כן בתל אביב, כשכטב"ם הרג אדם, או בכביש 91 שבו נהרגו זוג הורים. ולא, גם לא הייתי שם פיזית ב־7 באוקטובר.

אבל כל זה קרה גם לנו. חומות ההגנה שלנו נפלו, הזוועות בלתי נתפסות, הלב מתנפץ, הריאות מתרוקנות מאוויר. בכל פעם שאת חושבת שאפשר קצת להרים את הראש - מגיע בום. וזה מייאש.

ארונות לבנים

לפני שבועיים אמא רצחה את הבן שלה ואת הכלב. היינו מזועזעים וכואבים. ואז גם הגיע הכטב"ם לתל אביב, ואז תקפנו בתימן. אחר כך התבשרנו על 11 ארונות לבנים, קטנים כל כך שהונחו זה לצד זה. ואז הילד ה־12. ולבסוף שדה תימן.

בין כל אלה נהרגים חיילים ואזרחים, וחם, כמה חם, ומי זוכר את הפחד הזה שחשנו לא מזמן כשהיתה פה תקיפה מאיראן. והריאות מתרוקנות מאוויר. 

את שותה קפה הפוך עם קצף חם, ו־115 חטופים סובלים שם. שלא לדבר על אלו שחזרו, ובפנים־בפנים הם עדיין שם. את הולכת לראיון, ומשפחות שלמות קרועות בדירות ארעיות. את רבה עם הילדה שמסרבת להתקלח, ובראש אומרת לעצמך שאין על מה לריב כי מחר, מה יביא איתו המחר?

המון המון המון תמונות של ילדים ממלאות את זיכרון הטלפון שלי. ארבעה מהם שלי. השאר הם חברים, וילדים שנחטפו וילדים שנקטפו. יש גם ילדות יפות, בתמונה אחת הן מאופרות ומחייכות ובאחרת פצועות והמומות משקרה.

יש גם תמונה של אריאל ביבס, מתוק, עוד מעט הוא בן 5. והוא לא כאן. איך אנחנו עוד יכולים להכיל את העובדה שעדיין יש שם ילדים?

השבוע עברה בי מחשבה מצמיתה - שכדאי כי תמיד תהיה כאן מזוודה ארוזה. בגדי קיץ וחורף, מוכנים לכל עונה. אם פתאום ייפול כאן טיל וייקח את הבית, שלא ניתקע. זו לא מחשבה נורמלית. גם לא ממש מציאותית, בהתחשב באזור מגוריי היחסית שקט בשרון. הנה, כתבתי יחסית. הכל יחסי כיום.

והמציאות הראתה לנו שכן, יכול להיות יותר גרוע. אבל גם יכול להיות יותר טוב. חייב להיות יותר טוב. חטופים ששבו מהתופת סיפרו שמה שהחזיק אותם זו הידיעה שנלחמים עליהם. הם ידעו שיהיה טוב. וכתינוק שלומד ללכת, אנחנו מתחילים לעבוד על הטוב.

הולכים ברגליים יחפות על החוף, ממוללים את החול בין האצבעות. מושיטים יד לאחר, אפילו שאנחנו לא מכירים. גומאים כמה קילומטרים טובים, נותנים לזיעה לשטוף את הכל. קוראים ספר טוב, מקריאים סיפור לילד, מעמידים אותו שוב ליד הקיר עם עיפרון, שמחים עם כל סנטימטר שגבה.

ממלאים את הריאות באוויר, כדי שיהיה לנו כוח לשמור על הבית בחוכמה, בתוכנית סדורה. להחזיר אליו את הבנים והבנות, את המבוגרים. להחזיר את העקורים לבתיהם. משהו בכל הרוע הזה חייב להיות טוב.