אחייניתו של אלכס דנציג נפרדת: "מקווה שאם יש עולם הבא, דוד שלי מטייל בשדות ומלמד היסטוריה"

7 באוקטובר, שבת בבוקר. אני פותחת טלוויזיה, צופה בהלם בטויוטה הלבנה דוהרת עמוסת מחבלים בשדרות ומבינה - מלחמה. בחדשות מדברים על מטחים מטורפים שנורים על הדרום. קבוצת הווטסאפ המשפחתית רועשת וגועשת. כולנו מייד דואגים למשפחה בניר עוז. אבא שלי אומר שאולש לא עונה, ואז דן מעביר הודעה ממתי, בן דודנו: "אנחנו בממ"ד. יש מחבלים בכל הקיבוץ. פחד אלוהים. מתפללים שהצבא יגיע".

כמו שכולנו יודעים, נדרשו הרבה מאוד שעות של תפילה. יותר מדי. והצבא? הוא לא הגיע. קיבוץ ניר עוז נכבש כולו. בני הדודים והדודה ניצלו כל אחד בפני עצמו, בסיפורי גבורה משפחתיים שלא ייאמנו.

דוד אולש - נעלם. בהתחלה הוגדר נעדר, בהמשך חטוף, ורק אחרי כ־50 יום, עם חזרת החטופות מניר עוז, קיבלנו אות חיים, ואפילו כזה שגרם לנו לחייך לרגע. החטופות סיפרו שהוא מעביר שיעורי היסטוריה במנהרות, לא פחות ולא יותר - על השואה. למה? אז בואו נתחיל מההתחלה.

איש אדמה ואיש אשכולות

מרטין ונינה דנציג, הסבים שלנו מפולין, ניצולי שואה, הביאו לעולם את אמא שלי אדית ב־1941. הם הסתירו אותה במלחמה אצל אישה טטארית ושבו לקחת אותה בסיום המלחמה. ב־1948, ממש עם קום המדינה, נולד אולש (אלכס), אח של אמא. כשהיה בן 9 הם עלו ארצה. הוא הצטרף לשומר הצעיר, יצא לגרעין נח"ל, הכיר שם את רחל והם השתקעו בניר עוז, על גבול עזה. שם נולדו להם ארבעה ילדים, ובהמשך גם נכדות ונכד.

אולש מצד אחד איש אדמה. אהבנו כילדים להגיע לקיבוץ, לנסוע איתו על הטרקטור, לקטוף בוטנים וכותנה בשדות. היינו רצים לצד קטו ונרו, הכלבים שכל כך אהב והעניק להם את שמם, צופים בו ובבני הדודים משחקים כדורגל - עוד אהבה גדולה שלו.

מצד שני, אל תטעו - אולש היה איש אשכולות. הוא קיבל תואר בהיסטוריה וקרא בלי סוף. הוא היה מחובר לתרבות הפולנית, קידם בלהט את הדיאלוג הפולני־יהודי ואף זכה בפרסים שונים בתחום בפולין ואף בארץ. בנוסף, הוא כתב מדריכי טיולים, ביניהם לוורשה ולקרקוב. אולש גם היה בין יוזמי המסעות לפולין, עבד שנים ב"יד ושם", הדריך וחינך דורות של תלמידים ומדריכים.

לא הגיע לו לסיים כך את חייו

עכשיו נחזור רגע למציאות של אחרי 7 באוקטובר. אחרי אות החיים שקיבלנו לא שמענו דבר במשך חודשים רבים.

קיווינו כל כך שאולש, שאינו צעיר ואינו בריא, ישוחרר בעסקה הבאה. ואז - הכל נעצר. במארס הגיע סרטון של חמאס שבו נטען כי אולש עם חטופים נוספים נהרגו מאש כוחותינו.

אתמול קיבלנו את הידיעה המרה - אולש אינו בחיים. כאב הלב עצום, אך גם התסכול והכעס. אולש היה בחיים, הוא היה יכול וצריך להיות איתנו כאן מזמן. לא הגיע לאיש המיוחד הזה לסיים כך את חייו.

זה הזמן להחזיר את כל החטופים עכשיו, הזמן שלהם אוזל. הזמן של אולש אזל. אני מקווה שאם יש עולם הבא, הוא מטייל שם יחף בשדות של מעלה ומלמד היסטוריה את החטופים שהגיעו לשם לפניו. בטוח יש לו הרבה מה להגיד על מה שקורה לנו כאן במדינתנו היפה והחבולה.