מדיניות ההפקרה גדעה את סיפור האהבה של יגב ורימון

"זה היה בסוף הקיץ, האויר היה חמים, הוא רכב כל אופניים ולה היה מבט תמים, הוא קנה לה גלידה, והם ידעו – זאת אהבה...".

סיפור האהבה של יגב ובת זוגו רימון היה אמור להמשך עוד ועוד. אבל ב-7 באוקטובר, במקום לצעוד ביחד אל אור השקיעה, נחטפו האוהבים הצעירים מביתם, ממש כמו עוד 249 נשים וגברים, ילדים וקשישים. במקום לחיות את האהבתם, הם הפכו לחלק ממאות מעגלי העצב וחרדה שאין להם סוף. כשרימון חזרה, נותר יגב מאחור. חי, בריא ושלם.

ההפקרה תפסה מקום בהתנהלות ההנהגה. מעל לכל נישאת בפינו ובזיכרוננו, אותה מדיניות הכלה לשגרת לחימה שכללה אין סוף רקטות וטילים ליישובי הדרום. בשמחת-תורה של שנת 2023 חשנו, שמדיניות ההפקרה הגיעה לשיאה. אור ליום אתמול נרשם עבורי שיא חדש, כשהגיעה אלינו הידיעה כי גם יגב נרצח בשבי, חודשים אחדים אחרי חטיפתו.

יגב, איש של חסד ונתינה, איש של עומק ולמידה עצמית, איש של מוזיקה וראיית החלש והמודר, איש של תבלינים ואלכוהול משובח, בנם של אסתר ואורן, נכדם של לינה וכרמלה, אחיהם של נופר ויובל ותמיד בן זוגה של רימון - נעזב והופקר יחד עם עוד 119 מחוטפינו במנהרות עזה על ידי מקבלי החלטות במדינתו. לנגד עינינו עמד גורלו של נווט חיל האויר רון ארד ז"ל. אחריו התארכה הרשימה, ונוספו אליה הדר גולדין ואורון שאול, אברה מנגיסטו, והישאם שעבן א-סייד .

את יגב, אני זוכרת מגיל צעיר מאד, תמיד עם חיוך, תמיד עם שחר בת קבוצתו מהקיבוץ, תמיד מפרק ומרכיב, בונה, מנגן ומבשל. מאז שהאהבה ניצתה בינו לבין רימון קירשט, היה יגב תמיד לצידה, ואיתם כלביהם וחתוליהם, גינת התבלינים המיוחדת שטיפחו, וההומור המיוחד להם.

כשהיה בסוף התיכון, כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי. יגב היה היחיד במשפחה, (מלבד אבי, אולי), שהתעניין בפילוסופיה של המחקר שלי. מהר מאד הבנתי שיגב הרבה יותר מעמיק ממני. עמוק ממני. ניהלנו שיחות ארוכות על פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, על מהות ומשמעות.
יגב לא הפסיק ללמוד ולנסות להבין את העולם – ולפעול כדי שהעולם היהיה מקום טוב לחיות בו, בשיוויון, בקבלת האחר, בנתינה וללא הבדל דת, מין וגזע.

אף אחד, בוודאי לא יגב, צפה שהוא יופקר עם רעייתו, הוריו וסבתו, באותו בוקר ארור. והאיש שעומד בראש ההנהגה, בראש כולנו, אף הכריז שהוא לא ידע - ובכך פטר את עצמו מאחריות לגורלנו וגורלם של החטופים.

יגב, אהובינו, אני מבקשת לרגע לספר לך – שם, היכן שאתה - על המשפחה המדהימה שלך, שעשתה ימים ולילות בארץ, בחו"ל, בכנסת ישראל, בפרלמנטים ברחבי העולם, בתקשורת, ברחבי המדינה, בחלוקת מזון לאנשים ברחובות החשוכים שהכרת, במטה המשפחות ובטיפול בסבתות שלא היה להן קל בלשון המעטה. הקפדנו לעשות את זה כשרוחך מנתבת את דרכנו, בדרך-ארץ וכבוד הדדי גם למי שחשב אחרת מהם.

ממשלת ישראל, את יגב, ורבים אחרים, שכחתם - השארתם למות ולהירצח בשבי. אנו יודעים כי הצבא, שלקח אחריות על חלקו, עושה ככל שניתן על-מנת לתקן ולסייע בהשבת יקירינו. כולנו מייחלים לשובם של החיילים, הפצועים והמפונים בבטחה לבתיהם, אך השאלה שלא מניחה לרגע היא: איפה היו כולם כשיגב נחטף? איפה הייתם כשיגב נרצח, ואיפה אתם היום?

מנהיגים (מנהיגות, לצערנו, אין) יקרים, שאלו עצמכם את השאלה המתבקשת: מה תספרו לילדיכם ולנכדכם כשישאלו אתכם, פעם, אחרי המלחמה, מה עשיתם למען החטופים והחטופות?.

זכרו: אי השבתם, המשך הפקרתם, הופכים את כולנו לפחות ערכיים, פחות מוסריים, פחות תאבי חיים. ואם אלה פני הדברים, אז אולי אנחנו גם קצת פחות ישראלים, פחות דבקים בערכים שעליהם גדלנו וחינכנו את ילדינו.

עשו כבר עתה את הדבר הדחוף, המוסרי ובעיני גם החשוב ביותר - השיבו את כל החטופות והחטופים, מי לביתו להשתקם ומי לאדמתו למנוחת עולמים.

מספיק עם הכאב, מספיק עם הצער! שימו מטרה מוסרית לאומית לנגד עיניכם, פנו את כל סדר היום מחקיקת חוקים שאין להם משמעות במצב הנורא הזה. עשו את הדבר הנכון למען המשפחה שלי, למען כל משפחות הכואבות, ובעיקר למען לכידות עמנו, שכה חשובה לחיינו פה בעת זו.

הכותבת היא דודתו של בוכשטב, שדבר מותו בשבי חמאס נודע אתמול (שני).