הלב שלי החסיר פעימה שלא חזרה עד היום

אלוני, יש רגע שחקוק לי בלב.

אני יושבת בסלון אצלכם ושומעת את הצלילים הראשונים של "משהו קטן וטוב" של משינה, אתה ליד הפסנתר עם הגב אלינו, האצבעות שלך רצות־רוקדות על הפסנתר. "לא מוצא עכשיו את האור, מחפש אותו בנרות, משוטט בכל האזור, מנקודה לנקודה".

המילים הדהדו בחדר, והלב שלי התמלא גאווה. הבטתי בעיניים של עידית, אמא שלך. איזה קסם יש בילד שלך, אמרתי לה, ושתינו חייכנו חיוכים רחבים ועצמנו עיניים. העתיד שלך היה כל כך ברור ומלא הבטחה ואפשרויות. סיימת לנגן והאצבעות שלך המשיכו לתופף על הברכיים, כולך מוזיקה וקצב.

בשבת, 7 באוקטובר, השם של אמא הופיע לי על צג הטלפון. "מיכלי, אלוני נסע למסיבה והוא לא עונה לנו. מה את חושבת?". מהרגע הזה הלב שלי החסיר פעימה שלא חזרה עד היום.

"הוא חי", צעקתי לה בטוחה, יודעת, אבל בעצם לא יודעת כלום. רק אחרי כמה ימים התברר שנחטפת מהמיגונית ברעים. הסרטון שמתאר את רגעי החטיפה לא הותיר ספק, והשאיר ידיעה ברורה שאתה בחיים, שלם ובריא.

לחזור הביתה לחיים הנורמליים

אני לא יכולה לדמיין איך זה להיות 289 ימים בתנאים הנוראיים של מלחמה בחוץ ומלחמה בפנים, איך זה לחיות באי־ודאות אינסופית. אין לי, אין לנו, שליטה על מה שקורה איתך. הדבר היחיד שמחזק אותי זו ידיעה פנימית אחת, ודאית וברורה: אתה חי, אתה שורד, ואתה תחזור.

יחד עם כל המשפחה, ובהובלה נחושה של אמא ואבא שלך, בחרנו לעשות דברים שיפיצו טוב בעולם, בתקווה שההדים שלהם יחצו את קווי האויב, יחלחלו לתוך המנהרות ויגיעו עד אליך. המוזיקה שאתה כל כך אוהב מתנגנת על פסנתרים שמוצבים בכיכרות בארץ ובעולם, המשפחה והחברים ועוד אנשים רבים עושים מדיטציות, אופים עוגות, תולים שלטים ותמונות. מזכירים אותך בכל מקום, ועושים הכל כדי שתחזור למקום שראוי לחזור אליו.

אנחנו לא מאבדים תקווה לרגע, יוצאים לרחובות ודורשים עסקה עכשיו! משמיעים את קולך ואת קולם של כל החטופים. מגיע לך ולכל החטופים לחזור הביתה לחיים הנורמליים, הרגילים.

מתגעגעת, דודה מיכל.

הכותבת היא דודתו של אלון אהל שנחטף מהמסיבה ברעים.