אנדריי קוזלוב ששוחרר משבי חמאס: "למרות שפחדתי - יום החילוץ היה הטוב בחיי"

אנדריי קוזלוב, שחולץ משבי חמאס ב"מבצע ארנון", מרגיש בר מזל שלא מת בשבי. קצת יותר מחודש אחרי אותו מבצע דרמטי, שבו חולצו גם נועה ארגמני, שלמה זיו ואלמוג מאיר ג'אן, הוא מבקש מהציבור לפעול כדי שחטופים נוספים יהיו בני מזל כמותו. "אני בטוח שיש רק דרך אחת להביא אותם הביתה. עסקה. זו הדרך הכי בטוחה להציל אותם", הוא אומר.

קוזלוב, שעלה ארצה לפני שנתיים, נחטף כשעבד כשומר במסיבת הנובה בחניון רעים. הוא הוחזק בתנאים קשים, לעיתים קיבל רק פיתה ולבנה פעם ביום - ושהה בידיים כפותות. מדי יום השומרים איימו עליו שהוא עומד למות.

ולמרות זאת, במהלך כל הריאיון הוא לא הפגין אפילו לא פעם אחת כעס או מרמור על שמונת החודשים הקשים שלו, אלא רק הפציר במדינה לא לשכוח את שאר החטופים ולא להסתמך על מבצע צבאי. "מבצעים יביאו עוד חטופים אבל זה יהיה עוד 5 או עוד 10 שנים. צריך עסקה" הוא אומר בפשטות. "אני הייתי בר מזל. לא היו לי דברים קשים. יש חטופים מתחת לאדמה שרעבים לאוכל. הם לא יודעים מה קרה עם המשפחות שלהם, או אם יהרגו או לא".

את החילוץ לא ישכח. זה התחיל כעוד יום בשבי. הוא ושני החטופים האחרים קראו ספרים – דבר שהחלו לתת להם מאז חודש אפריל. "שמעתי פוף־פוף־פוף. החוטפים תמיד אמרו לנו 'אם יבואו לחלץ אתכם אנחנו נהרוג אתכם'". לאחר מכן הגיעו החיילים שצעקו לעברו "מה השם, מה השם". "אחד מהם דיבר אליי ברוסית ואמר לי 'היום בערב אתה בבית'. אני לא האמנתי ושאלתי 'וואו, היום בערב?''.

אבל אז החלה הדרמה האמיתית. "ראיתי שהמחבלים ששמרו עלינו הרוגים. אמרו לנו 'רוצו' ואז 'שימו קסדה' 'תתכופפו' וחוזר חלילה - עד שהגענו למסוק. חשבתי שיירו בנו אר.פי.ג'י או רימון. למרות שפחדתי, זה היה היום הטוב בחיי".

כשהגיע לרכב הוא פגש עוד חיילים. "ארנון זמורה היה כבר פצוע ברכב", הוא אומר בצער. "היו שם  הרבה חיילים שלחצו לנו את היד ואמרו לנו 'חברים אנחנו אוהבים אותכם, הולכים הביתה', ו-'עוד שלוש דקות נגיע לשלב הבא, המסוק', וזה הפתיע אותי. חשבתי שפשוט נצא מעזה ברכב. הם סיפרו לנו מה קורה בכל שלב במבצע" הוא מספר. "כשהגענו למסוק ראיתי עוד כ-20 חיילים. הם היו כל כך שמחים שהצליחו לעשות את זה. הציעו לנו קולה. התחלתי לבכות, אבל אחרי כמה דקות התחלתי לצחוק".

הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור כאשר הוא נזכר ברגע בו הבין שהסיוט נגמר. "לא אשכח את המבט מחלון המסוק בעודנו מתרחקים ורצועת עזה נשקפת מירכתי המסוק. נפנפתי לה לשלום 'ביי עזה'" הוא אומר תוך שהוא מדגים. "אני עדיין לא מאמין".

על הכוחות שחילצו אותו הוא לא מפסיק להודות. "אני מאוד מודה להם לכל מה שעשו לי. אין לי מילים לתאר את רגשותיו. אני מודה מאוד שהם נתנו לי הזדמנות לחיות את חיי".

"המחבל הכריח אותנו להיכנס למכונית"

רגע החטיפה היה דרמטי לא פחות. כבר ב-5 באוקטובר הוא הגיע כדי לסייע בארגון מסיבת הנובה. "לא תיארתי לעצמי שאחרי 40 שעות כל זה יקרה", הוא אומר. בין שישי לשבת הוא ניסה לישון גם אך לא ממש הצליח. בבוקר הוא התעורר לקול מטחי הרקטות. "לא הבנו מה קורה. אמרו לי, 'אל תדאג הצבא יגיע'".

כשראה את המבלים מנסים לצאת - שם לב שמשהו לא כשורה. "המכוניות לא זזו. הבנתי שירו רימוני אר.פי.ג'י על המכוניות ולכן יש פקק. אחד האנשים חזר מהפקק כשהוא מחזיק מישהי פצועה ואז אחרי 10 דקות מאות אנשים ברחו אל השיחים. אני רצתי לשדה תפוחי אדמה. ראיתי מכונית עם מחבלים שיורים ושיניתי כיוון. צעקתי למכוניות אחרות 'קחו אותי'. נכנסתי וניסינו לברוח אבל היינו מוקפים.

על רגעי החטיפה הוא מספר: "בשלב מסוים התחבאתי ליד מכלים גדולים. ראיתי אנשים בחוץ ואמרתי להם לברוח החלטתי לזוז כאשר המחבלים הגיעו במהירות ורצתי לכיוון שבו לא היה רעש. אנשים כיסו את הראש שלהם שם. הבנתי מהם שהם פשוט כבר השלימו עם זה שימותו. אדם שרץ איתי נעלם, כנראה נורה ומת. ואז מישהו קרא לי 'בוא אלי', הייתי בטוח שהוא חייל.

"המחבל הכריח אותנו להיכנס למכונית. שנינו היינו במכונית עם המחבל. שמתי לב שאנחנו מתקדמים לעזה. ראינו הרבה אנשים רעים בדרך, כמו פראי אדם. מחזה ממש מפחיד. הנהג הוביל אותנו לבית ושם קשרו אותנו עם הידיים מאוחרי הגב. אמרתי שאני רוסי ולא מבין עברית אך צעקו עליי לשתוק".

ניסו לפגוע בך כשהגעת?

"קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב למשך שעתיים. אחרי שעתיים הביאו גם את אלמוג החלפנו שבעה מקומות בחודש הראשון".

"היו לילות שהיו הפצצות רק 50 מטר ממנו"

כשהוא נשאל על השגרה שלו בשבי הוא מספר: "היו בערך 30 שומרים. חלק טובים וחלק רעים. חלק שיחקו קלפים והתבדחו וחלק ממש מפחידים. לפעמים בבקרים היו עושים כאילו יורים עלינו בקלצ'ניקוב. זו הייתה התבדחות קבועה. אמרו לי 'מחר אהרוג אותך, פשוט תחכה. אמרו לנו לא לדבר ועשו לנו סימון של שקט עם האצבע".

מה היה החלק הכי קשה?

"בין אמצע נובמבר, אמצע דצמבר, שמו אותנו בבניין חצי גמור. נעלו אותנו כל החודש והביאו אוכל רק פעם ביום. שמענו הרבה הפצצות. היו לילות שהיו הפצצות רק 50 מטר ממנו".

על שוביו הוא מספר שדאגו לספר להם שישראל אינה מעוניינת להשיב אותם. "הרבה פעמים אמרו לנו שישראל תהרוג אותנו כי אנחנו בעיה עבורה. הראו לנו שיש מחאות נגד הממשלה ואמרו לנו שהממשלה לא אכפת לה מאיתנו". ובכל זאת נשארה בו תקווה. "אני מודה שלא איבדתי תקווה אפילו פעם אחת. לא חשבתי על הודעות פרידה מהמשפחה. היינו בטוחים שנשתחרר אחרי חודשים או שנה או שנתיים".

מה יש לך להגיד לחמאס?

"יש לי רק משהו אחד להגיד. חמאס נתן לי את הימים הגרועים. בחיי זה הכל".

תישאר בישראל אחרי כל מה שעברת?

"אני מזיע כל יום אבל מזג האוויר מושלם, בייחוד לעומת רוסיה", הוא עונה בלי היסוס.