עם כל החושך מסביב - זכרו את האור הדולק: הרגע למימוש הערבות ההדדית הוא ממש עכשיו

מעולם לא חשבתי שאציג את עצמי כאמא של חטופה, אבל זה מה שאני עושה כבר יותר מתשעה חודשים. תמיד חשבתי שתכירו את דניאלה שלי בזכות הכישרון, כדניאלה בעלת הקול הנפלא שנכנס ללב ולא מותיר אתכם אדישים. אבל אתם מכירים אותה כדניאלה מסרטון החטיפה, וכדניאלה שמופיעה בסרטון השבי שחמאס הפיץ לאחר 107 ימים של גיהינום, ושאותו הסכמנו לפרסם.

בסרטון היא נראית נחושה וחזקה, אך זה רק כביכול. כאמא שמכירה את בתה אני יודעת שזו הצגה. אנחנו גם יודעים מגורמי מקצוע שברגעים שבהם הסרטון צולם מצבה הנפשי לא היה טוב, וקשה לי לדמיין מה היא עוברת עכשיו, 170 ימים אחרי.

הילדה שלי, ילדתי הבכורה, בתי היפה, המוכשרת והחכמה, נמצאת באפלה כבר יותר מתשעה חודשים, ללא אור בקצה המנהרה. אור שאני וחבריי למאבק משפחות החטופים מתעקשים להשאיר דולק בכל כוחנו.

תשעה חודשים דניאלה בעזה. תשעה חודשים אני נלחמת, מבקשת, מתחננת שתיוולד מחדש - היא, הנשים הנוספות בשבי ושאר החטופים.

החטופים מצווים עלינו ברית גורל

מאז 7 באוקטובר אנחנו שומעים על הזוועות שנשים חוות מהמחבלים ומהאזרחים, בעת החטיפה ובשבי, סיפורים ששמענו מהנשים הגיבורות שחזרו הביתה.

כאמא, כל כך קשה לחשוב על אותם מעשים. לא רק לבתי אני דואגת, אלא גם לשאר הנשים שבשבי: מה עם החברות של דניאלה - לירי, קרינה, אגם ונעמה? מה שלומן של דורון, ארבל, שירי, רומי, כרמל, אמילי ועדן? חמאס מבצע פשעי מלחמה, והמחויבות שלנו היא להוציא אותן החוצה. לא הגיוני שנשים, במדינה שהוקמה כדי להגן עלינו, יעברו בימינו מסכת זוועות שכזו.

החטופות והחטופים לא קוראים סקרים ולא רצים לשום תפקיד בשום מרוץ בחירות. הם רק רוצים לחזור הביתה ולחיות. אף מחבל חמאס לא התעניין באידיאולוגיה, בדעה פוליטית או במקור האמונה של מי שהם תקפו, שרפו, ירו, בזזו, פגעו וחטפו.

דניאלה שלי וחברותיה וחבריה למדים לא שירתו בצבא הגנה לירושלים ולא בצבא הגנה לתל אביב, אלא בצבא הגנה לישראל. מעל מוצב נחל עוז באותו בוקר התנוסס דגל מדינת ישראל.

זיכרו את האור הדולק

החטופים, בני כל העדות וכל זרמי היהדות, בני העיר והקיבוץ, בניה ובנותיה של הארץ הזאת, הם אלה שמצווים עלינו ברית גורל וערבות הדדית. עכשיו ממש זהו הרגע שבו יכולה מדינת ישראל לממש את הערבות הזו.

ועם כל החושך מסביב, זיכרו את האור הדולק. זיכרו איך שמחנו כשאלמוג, אנדריי, שלומי ונועה חזרו אלינו. זיכרו את האושר כשדורון כץ חזרה עם ילדיה. כשקלרה, ששוחררה לאחר 53 ימים, זכתה להתאחד עם פרננדו שנשאר בשבי כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן. זיכרו אתם, שאינכם קרובי משפחה או חברים של החטופים, איך לפתע נשמתם עמוק, חייכתם, אפילו שמחתם להיות חלק מהעם השומר על בנותיו ובניו.

ויש עוד המון רגעים כאלה של תקווה, שנבלעים בנדנדת המציאות של אי־ידיעה ופחדים ורוח המוות העולה ומתגברת ככל שזמן חולף. שכחנו, ואנחנו יכולים לחוות אותם שוב. זה מגיע לנו כבני אנוש, כעם וכמדינה.

יש עסקה על השולחן. חייבים לחתום עליה כדי להציל את כולם. זה מצריך אומץ ותעוזה, אבל אני חייבת להאמין שיש בכוחו של ראש הממשלה ושל המדינה להוציא את העסקה לפועל. הזמן אוזל ואין לנו פריבילגיה לפספס את ההזדמנות. המחויבות שלנו היא לשמור את האור דולק, להחזיר את התקווה ולהחזיר את כולם הביתה, ועכשיו.

הכותבת היא אמא של דניאלה גלבוע החטופה בעזה