אני שוב מחכה לו תשעה חודשים: אמו של תמיר אדר שנרצח בשבי כותבת

277 ימים מאז נפרדתי מבני בכורי ולא ידעתי כי נפרדנו לעד.

תמיר, בן 38, יצא להגן על הקיבוץ שבו נולד וגדל, לא תיאר לעצמו כי יעמוד מול מאות מחבלים שחדרו לקיבוץ באין מפריע, עברו בית־בית, ניסו לפרוץ לממ"דים כדי לרצוח, לשרוף באש הגיהינום את תושבי הקיבוץ המופקרים לחייהם.

תמיר לא חשב פעמיים. תמיד היה ראשון לעזור, לתת, להציל - הוא גדל על ערכים של נתינה, ערבות הדדית, שותפות וסולידריות ועם זה יצא לקרב אבוד מראש, נפצע קשה, נחטף בעודו פצוע ונרצח בהיעדר טיפול רפואי.

90 ימים נלחמנו על השבתו בחיים, 90 ימים של תקווה שתמיר ישוב אלינו לחיק המשפחה, תקווה שנגוזה עם קבלת ההודעה שעל פי כל הממצאים תמיר לא שרד את הפציעה.

פעמיים בחיי חיכיתי לתמיר תשעה חודשים. בפעם הראשונה ללידתו, היריון ראשון ומרגש. הוא נולד בחודש יוני, ביום שבת, ואז לראשונה למדתי מהי אהבת אם, שאינה תלויה בדבר ונפשך נקשרת בנפשו של בנך לעד.

תשעה חודשים עברו מאז אירועי שבת 7 באוקטובר, שבהם בני הופקר ונחטף ואני מחכה לו שוב. עם אותה אהבה ותשוקת אם לבנה, בכאב אינסופי, הפעם לקבלו לקבורה ולהיפרד ממנו לעולמים - כאן באדמה שכל כך אהב.

לא אוכל להבין באיזה עולם אם מגדלת את בנה, מתרגשת איתו בצעדיו הראשונים, לא ישנה בלילות כשכואב לו, מלווה אותו בהשקעה ובדאגה מהגן ועד הבגרויות. צופה בו הופך לאדם בוגר, רוכש מקצוע ומקים משפחה משלו. סף הדאגה שלך יורד, עשית את שלך - בנך במקום מבטחים.

כך הרגשתי עד יום 7 באוקטובר, השבת שטרפה את חיינו. במקום הבטוח ונטול הדאגה, בבית, בשבילי הקיבוץ המופקר לטבח - נטלו את חייו של תמיר והפכו את ילדיו ליתומים, את אשתו לאלמנה ואותנו למשפחה שכולה. תשעה חודשים אני מחכה לבני, שהופקר למוות, בכל שנייה מרגישה את כאבי הרחם על חסרונו.

אני דורשת מהממשלה להשיבו במסגרת כל עסקה. לאפשר לנו לסגור מעגל ולהתפנות לשיקום. קבורה - זה לא מותרות, זו חובה מוסרית, ערכית, חברתית ויהודית.

יעל אדר היא אמו של תמיר אדר, שנרצח ונחטף מקיבוץ ניר עוז