"אני רוצה שאבא יבוא אלינו. עכשיו!". כך, במשפט אחד, הפכה ארוחת ערב שבת להיות געגוע וחזרה לפרטי פרטים של מה שקרה ב־7 באוקטובר. רוני מספרת את הסיפור במילים שלה, ואצלי בראש פלשבקים של כל רגע ורגע מאותה שבת.
ואני כל כך רוצה שהשבת ההיא וכל התקופה שאחרי יהפכו להיות זיכרון רחוק ולא המציאות.
תשעה חודשים.
יכולנו כבר להפוך להורים לשלושה, ואנחנו עדיין ב־7 באוקטובר. בלילה התמונות ממשיכות לקפוץ, ומשפט אחד שאמרו לי השבוע ממשיך להדהד: "החמצנו הזדמנות באפריל". ואני לא מוכנה שעוד אחת תוחמץ. לא מוכנה שבעוד כמה חודשים יגידו לי - החמצנו הזדמנות גם ביולי.
יש עסקה על השולחן. יש היתכנות לשחרר אותן ואותם, ואין סיכוי שיחמיצו עוד הזדמנות. אין סיכוי שגם הפעם זה יטורפד ממניעים כאלה ואחרים. וגם מפה אני קוראת לכל הצמרת הביטחונית: לראש המוסד, לראש השב"כ, לרמטכ"ל ולצוות המו"מ - אל תעזו לפספס עוד הזדמנות. אל תעזו לתת לזה יד גם הפעם.
זה בידיים שלכם
ראש הממשלה ושר הביטחון - זה עליכם, זה באחריותכם, הם צריכים לחזור אלינו כבר. אתם יודעים שזה בידיים שלכם, ולא ניתן לכם להחמיץ עוד הזדמנות.
אני רוצה את עמרי, את קית', את גלי, את זיו, את צחי, את אור, את אלכס, את מתן ואת כל הגברים פה איתנו. אני רוצה את אמילי, את דורון, את ארבל ואת כל הנשים פה איתנו.אני רוצה את ליאור, את תמיר, את חיים, את יורם, את עמירם ואת כל החללים והנרצחים פה איתנו. אני רוצה את אריאל וכפיר פה עכשיו!
אנחנו צריכים אתכם השבוע יותר מתמיד. תפרסמו בכל מקום, תהדהדו, תחתמו על העצומה, תצאו החוצה. אל תנוחו, כדי שהעסקה הזאת תיחתם!
אני רוצה שאבא יבוא אלינו.
עכשיו!
רוני ביקשה, ומי אני, מי אנחנו, אם לא נעשה הכל כדי שהבקשה והמשאלה שלה ושל עוד ילדים רבים יתגשמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו