תחושת הבגידה של הדרוזים: "אנחנו נלחמים על המדינה, והמדינה מטילה עלינו קנסות"

לפני כמה שבועות בנו של מערוף אבו רוקן מעוספיה שוב קיבל צו 8. אדם, בן 23, שוחרר לא מזמן מהשירות כלוחם, ועם תחילת המלחמה התייצב לתפקיד. בסרטון שהופץ ברשתות נראה אביו עוצר אותו בכניסה לבית, ושואל אותו איך הוא מוכן ללכת לשירות מילואים שבו ישמור על בתים של אחרים כשלבית שלו יש צו הריסה.

"אתה היית 30 שנה בצבא", עונה הבן למערוף. "לימדת אותנו לאהוב את המולדת. והארץ הזו, ארץ ישראל, היא המולדת שלנו. אין לנו ארץ אחרת. אז אני מאמין שיבטלו (את הצו)". הלוואי, מקווה מערוף. הלוואי.

יהודים בחובות, ערבים בזכויות

"אנחנו יהודים בחובות, וערבים בזכויות", יאמר לי מאוחר יותר. הזעקה שלו, ושל ראשי העדה הדרוזית, מגיעה מהלב. רק אתמול (ראשון), הותר לפרסום על נפילתו של רס"ן ג'לאא איברהים, בן העדה. מתוך כבוד למשפחתו, נדחו המחאות שתוכננו להיום. אבל העם זועם.

מערוף, למשל, נדרש לשלם כבר כמעט 500 אלף שקלים קנס על בנייה בלתי חוקית. חמישה בנים יש לו, וכנהוג בעדה מערוף החל לבנות בתים בשטח לידו, כדי שבניו יגורו בכפר. אחד מהבתים כבר עומד על תילו. שלד של קירות בטון, שנבנה על קרקע פרטית. אבל בהיעדר חקיקה, מערוף סופג קנסות גבוהים ולצד העול הכספי, מערוף, שחינך את ילדיו על אהבת המדינה, חש עלבון וזלזול.

"במשך כמעט 30 שנה הייתי בצבא, נלחמתי בלבנון, בעזה, נתתי הכל", הוא כועס. "לא גנבתי מהמדינה כלום. להפך. אבל פתאום אנחנו לא יכולים להמשיך את הבנייה בגלל תוכניות מתאר שלא השתנו עשרות שנים. זה לא יחס שנותנים למי שנותן את כולו למדינה. זו תחושה של בגידה".

יש כאן שכנים קצינים שלא ראו את הבית מאז 7 באוקטובר

גם ראיק שרוף מעוספיה מרגיש נבגד. הוא בן 57, נשוי ואב לשלושה. גדל בפנימייה צבאית, שירת בצנחנים ובקבע סופח לנחל כלוחם קרבי. במהלך השנים עבד במד"א כחובש בכיר ונהג אמבולנס. אחד מבניו גויס בצו 8 בתחילת המלחמה, והשני בשירות סדיר. וכנגד הבית שייעד להם, בית קרקע עם גינה ירוקה ליד הכביש הראשי בין קיבוץ דליה לכפר עוספיה, עומד צו הריסה.

"אני קניתי את הקרקע מקרוב משפחה והייתי אמור לקבל אישור בנייה, אבל כיוון שאין תוכנית מוסדרת התחילו להטיל קנסות על הבנייה", יאמר בכעס. "שנה וחצי המשכורת שלי היתה מעוקלת בגלל הקנסות. זו תחושה מאוד קשה, שבחובות אנחנו יהודים, בזכויות אנחנו ערבים. ואני באמת מרגיש שייך למדינה. כאן נמצאים השורשים שלנו, וככה אני מחנך את הילדים שלי, אבל לא משאירים לנו הרבה ברירה אלא להילחם.

"תושבים של שכונת הקצינים אצלנו לא ראו את הבית מאז 7 באוקטובר. תשעה חודשים הם נלחמים על המדינה. ובצד השני המדינה לא מחברת אותם לחשמל ונותנת להם קנסות. הבן שלי הולך לצבא כשבבית מחכה לו קנס על בית שהוא אמור לגור בו. אז למה שאתן לו ללכת לצבא? היו אצלנו אימהות שאמרו שאם המצב לא ישתנה, הן לא ישלחו את הילדים לצבא. כי נמאס לנו להיות פראיירים. ברגע שיעשו הסדרה, נוכל לקדם את כל התוכניות. אבל ההסדרה תקועה, והדרוזים נופלים בין הכיסאות".

התוכנית טרם אושרה

כדי להבין את הרקע לתחושות הקשות צריך לנבור עשרות שנים אחורה. תוכניות המתאר של הכפרים הדרוזיים שלפיהן ניתן לקבוע אם מדובר בקרקע המיועדת לבנייה או לחקלאות, לא השתנו מאז שנות ה־70. חלק מהאדמות שייכות למדינה, בעוד חלקן בבעלות פרטית של תושבי הכפר. עם השנים האוכלוסייה התרחבה, אבל תוכניות המתאר של הכפרים לא השתנו.

בני העדה, שרוצים להישאר על האדמה שבה גדלו, רוכשים את האדמה מבעליה הפרטיים כדי לבנות עליה את בתיהם. אלא שבהיעדר תוכניות עתידיות להרחבת הבנייה בכפרים הדרוזיים, המדינה טוענת שמדובר בבנייה בלתי חוקית. חוק קמיניץ שנחקק ב־2017 החמיר את הענישה על עבירות בנייה, ובני העדה נקנסים בעשרות אלפי שקלים. במקביל, הבתים לא מחוברים לחשמל והתשתיות רעועות.

חשוב לציין שעל שולחן ראש הממשלה מונחות היום תוכניות פיתוח ליישובים הדרוזיים והצ'רקסיים, ובדיון שנערך בתחילת החודש נקבע שתוקם ועדת תכנון ובנייה ייעודית למגזר, כדי להסדיר את הליכי הבנייה הבלתי חוקית. אבל התוכנית עדיין לא אושרה, והתושבים, שחלקם מחרפים נפשם גם במלחמה, סובלים.

"הבעיה הזו קיימת כבר שני עשורים, אבל בשנים האחרונות החמירה", מדגיש עו"ד ראיד שנאן, מנכ"ל המועצה הדרוזית העליונה ויועץ המנהיג הרוחני של בני העדה הדרוזית, השייח' מואפק טריף.

"הצעירים שלנו, אלה שמתגייסים לצה"ל ולכוחות הביטחון, רוצים לדעת שיש להם עתיד בכפרים שבהם גדלו, ובימים האלה נלחמים כדי שיהיה להם בית לגור בו. והיעדר בנייה יוצר גם בעיה חברתית, כי כשאין בית ויש דוחות נוצרת בעיה חברתית שגורמת לעליית גיל הנישואים כדי למצוא שטח לבניית בית, לעלייה בגירושים ולקושי תקציבי בשל תשלום קנסות.

"ואנחנו לא יכולים לשלוח את הילדים לגור בחיפה או בתל אביב. העדה הדרוזית היא שמרנית, ואדם ימשיך לגור במקום שבו הוא נולד כדי לשמור על החברה. גם הדרוזי שגר 20 שנה בתל אביב יגיד שהוא מהכפר. אבל הבעיה היא שהציבור כבר לא מאמין לדיבור של הפוליטיקאים. הם באים אחרי כל מקרה של חלל, והולכים הביתה. ומשאירים אותנו לבד".

המדינה מנציחה את הקיפוח

בעוד אזרחי המדינה רואים בדרוזים כשווים, המדינה, כך הם חשים, מנציחה את הקיפוח.

"השותפות בין העדה הדרוזית לעם היהודי בישראל חזקה ואיתנה, רואים זאת בכל מקום", אומר ל"ישראל היום" השייח' מואפק טריף. "זו שותפות אמיתית שנובעת מערכים ומחזון משותפים. רואים ומרגישים את החיבור ביתר שאת מאז פרצה המלחמה הארורה, הכאב והאובדן משותפים.

"לצערי הרב, היחס של ממשלות ישראל לעדה שונה לגמרי, ממשלות ישראל מפלות ומקפחות את בני ויישובי העדה הדרוזית בחיי האזרחות. שוויון בנטל לא יכול להתקיים רק בכוחות הביטחון, שוויון צריך להיות צודק ובכל תחומי החיים".