המלחמה הקהתה את החושים - כך חוסר הנורמליות הפך לנורמה
בכבישים, בהופעות, בגני השעשועים, בחדשות - כמעט שנה אחרי שנפתחו שערי הגיהינום ב־7 באוקטובר הכל מרגיש סוג של נורמטיבי • גם על שיבושים מסתכלים היום במשקפיים אחרים: אם מתבטלת פתאום טיסה אף אחד לא מתפלא ולא שואל שאלות, כי אם פתאום תפרוץ מלחמה, ואם פתאום ייפול טיל, זה רגיל • וזה בכלל לא אמור להיתפס לו כשגרה
"עם ישראל חי": המתרחצים בחופים מקבלים את הבשורה על חילוצם של החטופים
הכל כאילו נורמלי. הילדים יצאו לחופשתם, והחום מעיק, אבל בעוד יומיים הוא יישבר ושיר חדש יוצא, ופקק אדיר, ותינוקות נולדים, והחיטה צומחת שוב. בראש החדשות הרוגי האתמול ששמם הותר לפרסום - וזה נורמלי. חבר עיתונאי שיתף השבוע בתוכנית העבודה השבועית של מקום העבודה שלו, גוף חדשותי: שלושה כתבים משוריינים מראש למקרים של הלוויות, חס וחלילה - וזה נורמלי. הופעות מתקיימות, ומכונת העשן פועמת על הבמה, והשיר השלישי מוקדש לחטופים, והקהל כולו כבר מחכה לזה, ומריע ובוכה ושר ונושא עיניים לשמיים - וזה נורמלי. ככה זה בהופעות רוק, מקדישים שירים לחטופים שנאנקים בסבלם ומי יודע מה איתם.
בגן השעשועים בערים הגדולות משחקים ילדים אלה עם אלה. חלקם בני המקום וחלקם גרים פה, במלון שממול, כבר שמונה חודשים. וזה נורמלי. הבית שלהם, שנבנה בעמל והושקעו בו חיים שלמים, שרוף כולו - וזה נורמלי. המסעדות מלאות והקניונים עמוסים ואפילו שדה התעופה עולה על גדותיו – אבל אם מתבטלת פתאום טיסה אף אחד לא מתפלא ולא שואל שאלות. זה נורמלי. כי אם פתאום תפרוץ מלחמה, ואם פתאום ייפול טיל. זה נורמלי.
מפונים במלונות באילת (ארכיון), צילום: יהודה בן יתח
"גם בימים אלה", נפתחת ההודעה מהבנק או מקרן ההשתלמות, "עלינו להודיע לך על פי החוק לגילוי נאות על זה וזה וזה...". מה זה "גם בימים אלה"? כי ככה זה, זה נורמלי. חייבים לכתוב את השורה הזאת, שהיא מיותרת לחלוטין, כמובן, כי מה הקשר בין ימים אלה לבין החריגה ממסגרת האשראי או שינוי אפיק ההשקעה? אבל גם זה חלק מן הנרמול הלא נורמלי. חיים אותו הדבר ורק מוסיפים בתחילת ההודעה "גם בימים אלה", וזה נורמלי.
תשעה חודשים אחרי שנפתחו שערי הגיהינום ב־7 באוקטובר - והכל כאילו נורמלי. ענן שחור של מועקה ושל דאגה מתקדר ממעל, וכדור כבד של דאגה ושל עצב מתכדר בבטן. אלה בורחים לשגרת אסקפיזם, ואלה לוויכוח הפוליטי שהוא אם כל הבריחות, וקהילה גדולה ובלתי נגמרת של הנפגעים ושל הגיבורים העושים במלאכה, המה ומשפחותיהם, שרויה בחזית ומשלמת מחיר עבור כולם. כדי שכולם יוכלו לדמיין שהכל בעצם נורמלי. מלחמה וזה, אבל החיים נורמליים.
חדר ילדים בניר עוז אחרי 7 באוקטובר, צילום: לירון מולדובן
אז בתום תשעה חודשים צריך להגיד שני דברים: גם תודה רבה למי שבזכותם אפשר בכלל לנשום, וגם לקחת לרגע הפוגה משגרת אחיזת העיניים ולצעוק, לצרוח, שזה לא נורמלי. זה לא נורמלי מה שקרה כאן, וזה לא נורמלי שהחטופים שם, וזה לא נורמלי שהדם מוקז במלחמה, וזה לא נורמלי שישראל הצטמצמה בשיעור כזה.
מערכות החיים חזקות ומלאות עוצמה. הן מתוות, בצדק מסוים, נרמול כפוי מתוך אחריות לחייה של מדינה שלמה ומתוך דאגה לדור העתיד. אבל נורמלי? נורמלי זה לא. פעם בכמה זמן צריך לעמוד רגע, לתפוס קולקטיבית את הראש בשתי הידיים ולצעוק: לאאאאאאא! זה לא נורמלי. וזה גם לא נורמלי שנדמה שזה נורמלי.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
