כביש 232 הוא העורק הראשי של עוטף עזה, זה שב־7 באוקטובר הפך לנתיב מוות אשר הותיר אחריו מראות בלתי נתפסים של קורבנות, שלדי מכוניות והרבה סימני שאלה לגבי העתיד.
בעלומים 450 תושבים, מתוכם חזרו מאז תחילת המלחמה 65 תושבים בלבד - 30 משפחות, בעיקר מבוגרים. בניגוד ליישובים אחרים, כאן אין בעיה של מערכת חינוך סגורה, שכן בית הספר הקבוע נמצא בסעד. אז פתרון לחינוך יש, אבל ילדים - אין.
אייל ריין, הרבש"ץ, פוגש אותנו ולוקח אותנו ישר לרפת, הגאווה של המקום, שעליה אחראי אבי פריימן, שמתגאה בשיקום המהיר של הרפת אחרי שהיתה "ערימת אפר".
הדרך לשיקום היתה קשה, אבל היום הם מספרים בגאווה שחזרו לתפוקה מלאה. "הכל חזר, עובדים מלא־מלא", מציין פריימן, וריין מוסיף: "בגדול אנחנו מחכים לתושבים. הכל עובד - הרפת, הלול וגם גידולי השדה".
"אחד הענפים הראשונים שחזרו מאז הוא עבודות הנוי - להשקות ולכסח דשאים, לטפח את הצמחייה. זאת לא הפעם הראשונה שפינו אותנו, אז החבר'ה שיצאו הבינו מייד וביקשו לבוא פעם לשעה, פעם לשעתיים, כדי שהאנשים יחזרו ויראו את המקום יפה ומטופח. היום מי שנכנס אומר 'וואו, איזה יופי פה בקיבוץ'".
כשאנחנו שואלים אותו על תחושת הביטחון, ריין משיב נחרצות: "הצבא עצמו פרוס בצורה שונה, האבטחה של הקיבוץ מאוישת בכוחות מילואים. יש גם סיור קבוע".
אבל גם כאן, לצד סידורי האבטחה, קיימת תחושה קשה של חוסר אמון, ופריימן מתערב ואומר: "מה שלא אומרים לנו - אנחנו לא יודעים. הייתי שמח להגיד שאני כן יודע הכל. יש תחושה שהצבא לא אומר לנו הכל, העובדה היא שמשפחות עם ילדים לא חזרו".
עלומים הוא קיבוץ שיתופי, 80 אחוזים מההכנסות הן מחקלאות, וחשוב היה להפעיל את הגלגלים הכלכליים על מנת לייצר לקיבוץ את ההכנסה כדי שיהיה בסיס לחזור אליו. במשך החודשים האחרונים, בשל המצב הביטחוני, העבודה בקיבוץ היתה מורכבת, והנזק נאמד במיליוני שקלים. המדינה מתגמלת, אבל לא באופן מלא. ריין: "זה לא אחד לאחד כמובן, שתבין - אנחנו עדיין מול רשויות המדינה עם החזרים מ'צוק איתן', עשר שנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו