"262 יום שאני מחכה לאליה שיחזור כבר הביתה": סיגי כהן, אימו של אליה כהן שחטוף בעזה צפתה בסרטון האימה בו רואים את בנה, נחטף לעזה תוך כדי שהוא מדמם יחד עם אור לוי והירש גולדברג פולין. סיגי כהן משתפת את תחושותיה ל"ישראל היום".
הרוע - אל מול הטוהר
אני צופה בסרטון, ובכל שניה אפשר לראות את הברוטליות והאימה, את הרוע והרשעות, את השנאה ואת חוסר האנושיות של מחבלי החמאס אל מול הטוהר, התמימות, העדינות, השקט הרועם, הבלבול והעצבות של אליה ושל יתר הבחורים שנחטפו עימו.
אני רואה אותם מדממים ומנסים לעכל את מה שהם עוברים, ואני תוהה לעצמי - איך זה יכול להיות שהם עדיין לא כאן? איך זה שהממשלה מכוונת לעסקה חלקית? ואיפה האחריות של מדינת ישראל על דור ההמשך של טובי בניה?.
לאליה יש משפחה וחברים שמחכים לו, יש לו ארוסה שמחכה להתחתן איתו, ואני כבר חולמת על הנכדים המתוקים שיהיו לי. להרש יש משפחה וחברים שמחכים לו, ולאור יש גם ילד קטן שמחכה לאבא שלו. הלב שלנו כבר לא עומד בגעגועים ובדאגה ליקירנו. אנחנו עשינו ועושים כל מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות על מנת שאהובינו יחזרו, אבל הם עדיין לא שבו.
הסוף חייב להיות טוב וחייב להיות בהקדם האפשרי. כל יום שעובר הוא סבל בל יתואר בשבילנו, ואצלם זה סבל שמרגיש נצח. אני מתפללת בכל יום שהקב"ה יקיים את הבטחתו לרחל אימנו "ושבו בנים לגבולם מארץ אויב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו