הוריו של אנדריי קוזלוב: "בחודשיים הראשונים הוא היה עם ידיים קשורות"

לפני פחות משבוע, מדינת ישראל והעולם נדהמו מהמבצע ההירואי שהוביל לחילוצם מהשבי של ארבעת החטופים אנדריי קוזלוב (27), נועה ארגמני (25), אלמוג מאיר ג'אן (21) ושלומי זיו (40) שהוחזקו במחנה נוסיראת שברצועה על ידי ארגון הטרור חמאס. 

בשיחה עם "ישראל היום", מספרים מיכאל ויבגניה, הוריו של אנדריי, שכזכור עבד כמאבטח במסיבה ברעים ומשם נחטף, על המפגש המרגש עם בנם, התקופה הארוכה שלו בשבי ועל הרגע הדרמטי שבו הבין שבאים לחלץ אותו.

איך היה הרגע שבו נפגשתם לראשונה עם אנדריי?

"השיחה הראשונה עם אנדריי הייתה בווידאו,  כי לא הספקנו לחזור לארץ. לצד האושר הגדול, שבאמת קשה להסביר אותו במילים, מאוד חששנו ממה שאנחנו עומדים לראות, יותר נכון ממי שאנחנו עומדים לראות", מספרת יבגניה.

"היינו בטוחים שאחרי שמונה חודשים בשבי, עם כל הזוועות והטראומה שהוא עבר, לא נצליח לזהות אותו. מאוד פחדתי מהמצב שבו הבן שלי נמצא אחרי כל התקופה הזו. לפני שהוא עלה לשיחה, החזקתי את הידיים על הפה שלי מרוב פחד ופשוט בהיתי במסך.

ואז לפתע ראיתי אותו, את אנדריי. הוא היה עם עיניים פעורות לרווחה וצעק לי 'אימא, שרדתי פעמיים. אימא הכל בסדר, הכל טוב איתי, אל תדאגי'. הוא כנראה כל כך חשש מזה שאנחנו דואגים לו, שהוא קודם כל רצה להרגיע אותנו", היא מספרת עם חיוך.

"הוא המשיך ואמר לי 'אימא, ידעתי שאחזור, ועכשיו הכל יהיה טוב. כל יום חשבתי עליכם ודיברתי אתכם במחשבות שלי, ידעתי שאחזור אליכם. אימא אל תדאגי, רק אל תדאגי'. למרות שהוא ניסה להרגיע אותי, ראיתי על הפנים שלו את כל קשת הרגשות שהציפו אותו באותו הרגע ואת כל מה שהוא עבר. זה היה מציף".

"ניסיתי להמשיך ולחייך ולהישאר רגועה בשבילו, שיהיה לו קל יותר. ובאמת אחרי כמה דקות התחלתי לראות ולשמוע שוב את הבן שלי כמו שהוא היה פעם, והוא אפילו התחיל להתבדח! כל מה שהוא רצה זה להמשיך ולדבר איתנו, וכך גם אנחנו", היא חולקת בהתרגשות.

מה הוא סיפר לכם על התקופה שלו בשבי?

"כדי לספר על כל מה שהוא עבר בשמונת החודשים האחרונים, נצטרך הרבה יותר מראיון אחד. הוא סיפר לנו באריכות על החוויה שלו, אבל כנראה במטרה לא לזעזע אותנו יתר על המידה, ניסה להקליל את האווירה ולהעביר את הדברים עם הומור ואופטימיות, גם כשהוא סיפר על דברים מפחידים ונוראיים, הרבה מעבר למה שאפשר לדמיין", מספר מיכאל.

"למשל הוא סיפר שבחודשיים הראשונים השובים שלו החזיקו אותו קשור עם ידיים מאחורי הגב ותיאר איך הוא היה צריך להתפתל בשביל איכשהו להצליח לאכול. עם הומור שחור הוא סיפר לנו כמה מזל היה לו שהוא כזה גמיש, כי הוא הצליח לאכול עם הידיים ולא כמו חיה.

הוא צחק על כמה מזל היה לו שהמחבלים החליטו בשלב מסוים לקשור לו את הידיים מלפנים ועל העובדה שהתנאים אצלו עוד היו סבירים כי הרשו לו מדי פעם להשתמש בשירותים, כשלחטופים במקומות אחרים הביאו רק דלי לחדר. הדברים האלה מופרעים לחלוטין כן? אבל הוא ניסה לספר לנו על זה בצורה הקלילה ביותר שאפשר, כדי להקל עלינו עד כמה שניתן", הוא משתף.

"הוא סיפר לנו על הטרור הפסיכולוגי שהשובים שלו הפעילו עליו ועל שאר החטופים שהיו לצידו. דברים בסגנון 'בת הזוג שלך כבר בטוח עברה לגברים אחרים, ההורים שלך לא יודעים עלייך שום דבר וישראל בכלל שכחה מכם, היא לא תציל אתכם. הצבא בכלל רוצה להרוג אתכם'", מוסיפה יבגניה.

"אנדריי סיפר לנו איך זאת הייתה אחת המטרות של המחבלים - כל הזמן לנסות ולשכנע אותם שלישראל לא באמת אכפת מהם, שאף אחד לא מגיע להציל אותם ושלהיפך, המדינה מעדיפה שהם ימותו בשביל להיפטר מהבעיה הזו של החטופים.

"אבל למרות הכל, הוא והחטופים שהיו איתו ניסו כל הזמן לחזק זה את זה ולעזור אחד לשני. הם כל הזמן שוחחו זה עם זה ולא נתנו אחד לשני לשקוע לתהומות הדיכאון. בהתחלה היה לו מאוד קשה כי העברית והאנגלית שלו לא היו טובות והמחבלים לא אישרו להם לדבר בעברית.

"מצד אחד שמעתי את הבן שלי מספר על הדברים האלה כמו סיפור, עם אופטימיות ואפילו עם הומור, אבל בתוכי הבנתי את גודל הזוועה, הטרגדיה והדברים הנוראיים אותם הוא נאלץ לחוות בחודשים הארוכים האלה, שהותירו צלקת בו וגם בנו, לשארית חיינו".

"בתור אימא, כשאת שומעת את הבן שלך אומר 'יש דברים שלעולם לא אוכל לספר לכם', הלב שלך נשבר לרסיסים ואת מבינה את מלוא הכובד של כל האירוע הזה", מספרת יבגניה ברגש. 

איך היה הרגע שכוחות צה"ל פרצו לבית והוא הבין שמצילים אותו?

מיכאל מספר כי "האמת שעוד לפני שהוא חלק איתנו את רגע ההצלה שלו, התאספנו כל המשפחה ביחד בחדר שלו בבית החולים כדי לראות את הסרטון שצולם ממצלמת גוף של הלוחמים שהגיעו לחלץ אותו. עד לאותו הרגע, הוא ראה רק סרטונים שהעלו בלוגרים עזתיים, שהם כמובן מזווית אחרת לגמרי".

"ברגע שהוא ראה את הסרטון שפורסם, הרגשות שלו הציפו אותו והוא לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא כיסה את הפה שלו עם הידיים וצעק 'כן כן, זה אני. זה באמת היה ככה, זה באמת מה שעברתי'. כאילו הוא חווה את כל זה מחדש, מעכל על אמת את מה שהוא עבר".

"אנדריי סיפר לנו שכשהוא הבין שבאים להציל אותו, כשהוא זיהה את הלוחמים ושהם הגיעו לחלץ אותו, הוא פשוט הוצף בתחושת הקלה ורוגע. הוא סיפר לנו שכל מה שהוא רצה באותו הרגע זה להיאחז בלוחמים ולא לשחרר. הם נראו בעיניו לא רק גיבורים, אלא ממש גיבורי על", חולקת יבגניה.

"יש לפניו עוד דרך ארוכה, אבל האופטימיות והעוצמה שלו ממלאים אותנו בגאווה גדולה. לא רק שהוא לא נשבר בשבי, למרות כל הניסיונות של המחבלים לשבור אותו, הוא התחזק והתחשל", מסכמת יבגניה.