תושבים בגליל חוששים לעתיד לבוא: "אנחנו מרגישים כמו הדרום לפני המלחמה"

בחורש הסבוך בשיפולים הצפוניים של הר מירון נגלים לעינינו צריפי עץ ומעט בתים שמאכלסים את חוות הנמורה. כדי להגיע חצינו את מושב ספסופה ונסענו דקות ארוכות בדרך עפר לא סלולה אל יישוב לא מוכר שמתגוררים בו 20 אנשים.

זר לא יגיע לכאן. הילל כמיסה מתגורר כאן כבר כמעט 40 שנה עם משפחתו, ואליהם הצטרפו משפחות נוספות. מדינת ישראל לא מכירה ביישוב, ולכן הוא לא פונה עם פרוץ המלחמה וגם לא זכה למיגון. מעלינו משקיף הר מירון בשיא תפארתו, מוריק ובקצהו בסיס היב"א - יחידת הבקרה האווירית. זהו אחד האזורים המופגזים ביותר בידי חיזבאללה. מאות רקטות נחתו על ההר, רובן ממש לא הרחק מכאן.

יונתן חופי גר כאן כבר שש שנים עם אשתו. "המציאות לא פשוטה, אבל אנחנו לא נכנעים לפחד. ישבנו בסלון והתחלנו לראות נפילות על ההר, עוד טיל ועוד טיל. אחר כך באה האזעקה. הבית רעד. ההר חטף כבר חמישה סבבים, בכל אחד מהם לפחות 40 טילים. נשכבנו ואמרנו פרקי תהילים. עכשיו הביאו לנו מיגונית".

את המיגונית הניח במקום קב"ט המועצה האזורית, גיא אייל. הוא, שמסייר בשטח, הבין את החשיבות וקיבל את ההחלטה על דעת עצמו.

כשתושבי היישובים עוזבים את כיתת הכוננות, מגויסים "שכירי חרב". בדוב"ב מחציתם מעוספיא ומחורפיש. שומרים ביום ובלילה, ונשארים לישון

רבים כבר עזבו. בכרם אנחנו פוגשים בהילל. את הילדים והאישה פינה למושב הסמוך - דישון. בשטח הוא מגדל פרות. כשאסף באחרונה את העדר, גילה שהעגלים והפרים נעלמו. "הבקר מסתובב בסבך במעלה ההר ורק מתאסף לשתות מים, שם מתרכזות הנפילות", הוא מספר. "לא יכולנו אפילו להתקרב לשם. אנחנו אידיאליסטים. שמרנו ממסתננים מלבנון, ועכשיו שומרים שלא ישתלטו על הקרקע. הפיצויים זעומים, המצב הכלכלי קשה. נשארתי בלי כלום ובלי עובדים. אף פעם לא עזבתי, אני לא אעזוב גם עכשיו".

"מה יש לחפש פה?"

אנחנו עושים את דרכנו לתחנה הבאה במסע - מושב דוב"ב. בעלייה על כביש הצפון הישן, חולפים על פני בית הכנסת העתיק בברעם. עוד בימי התלמוד התיישבו כאן היהודים. הכניסה למושב, כמו ברוב יישובי הצפון, הוסטה לדרך צדדית. את פנינו מקדם בית שנפגע מירי. רק בסוף השבוע נורו לכאן חמש רקטות. החלונות שבורים בכל הבתים ברדיוס נפילת הטיל. במרכז היישוב נפגע בית נוסף מרקטה. בעל הבית, מוריס יקוטי, מנקה ומסדר את הגינה. בתוך דקות מתאסף בחצרו פרלמנט מקומי.

הלולנים מגיעים מדי בוקר, אוספים את הביצים במהירות וחוזרים לבתי המלון בטבריה או לבתים ששכרו. במושב נשארו שתי משפחות ללא ילדים. "מה יש לחפש פה", תוהה מוריס. "אנחנו מרגישים כאילו אנחנו הדרום שלפני המלחמה", מסביר שרון מאירי. את המשפחה העביר לצפת. "הפסדנו את השנה הזאת. מאסתי במלון, אבל לא רציתי להוציא שוב את הילדים ממערכת החינוך, אז אני מסיע אותם בכל בוקר לטבריה. בשנה הבאה נסתדר מחדש בלימודים. אשתי לא מוכנה לחזור בשום פנים ואופן".

הדיבור על התמגנות מוביל לוויכוח. "הילד שלי צריך להסתובב במושב עם חיילים וטנקים", אומר מאירי. הדיון נע סביב הטבות כלכליות והרפורמה בענף הלול. "אנחנו אזרחים כמו כל האזרחים", הוא קובע. "אין לי בונוס לגור על הגבול, אז אני צריך לפחד שירימו אותי עם טיל?", תוהה יהודה פלברי. "הצבא לא עושה כלום", הם אומרים, "בצד השני באור יום אלפים באים להשתתף בלוויה ליד הגבול, ואנחנו קוברים בלילה עם פנס של טלפון. אנחנו רק מתגוננים".

חוות הלולים של המושב חשופה ללבנון. בתחילת המלחמה עלה היישוב לכותרות כשעובד של חברת חשמל, שלום עבודי ז"ל, נהרג מפגיעת טיל נ"ט כשבא לתקן את החשמל בחווה. בתקופה האחרונה התחושה במושב היא ששוב יש הידרדרות במצב הביטחוני. "זה יותר גרוע ממה שהיה בהתחלה", הם אומרים.

ב־7 באוקטובר בכיתת הכוננות במושב היו ארבעה כלי נשק. אייל, קב"ט המועצה, התריע - אבל לא היה מי שיקשיב. "פחדו שיגנבו לנו את כלי הנשק. מי היה יכול להגיע לחטיבה לקחת נשק בכבישי הגליל בזמן מתקפה?". כיתות הכוננות לכל אורך גבול הצפון מתפקדות בעומס כבר שמונה חודשים. השחיקה גדולה. כשתושבי היישובים עוזבים את כיתת הכוננות, מגויסים "שכירי חרב" למלא את השורות, אנשים שמחפשים תעסוקה. בדוב"ב מחצית מחברי כיתת הכוננות הם מעוספיא ומחורפיש. שומרים ביום ובלילה, ונשארים לישון במושב.

ברעם, קיבוץ שהתפזר

בקיבוץ ברעם הסמוך המצב דומה. כאן מגייסים לכיתת הכוננות חיילי מילואים ששירתו בגזרה. בחדר האוכל בקיבוץ השיתופי יושבים חברי כיתת הכוננות לצד חברי הקיבוץ המעטים שנשארו בשני שולחנות. מבין 640 החברים נותרו בקיבוץ פחות מ־40. הקיבוץ מנסה לשדר עסקים כרגיל. מפעל הקיבוץ ובית האריזה ממשיכים לעבוד. בימים אלה מתחילות העבודות לבניית השכונה החדשה בקיבוץ.

"קשה להיות חלוץ, אבל צריך", נכתב בשלט ליד חדר האוכל. אלא שחלק מהחברים כבר הודיעו שלא יחזרו. מנגד אומר אורי ישכיל: "קשה לעזוב קיבוץ שיתופי. אנחנו מקבלים תקציב. היה פה אפילו דיון על מענקי הפינוי, אבל היה ברור שמי ששוכר דירה יקבל את המענק אליו". עד אוקטובר היה אחד האדריכלים המוכרים בגליל העליון. מאז שהחלה המלחמה לקח את נושא הביטחון על עצמו, והעסק כמעט שלא מתפקד.

עמוס ממטולה: "בת"א ממשיכים בחיים כדי להניע את הכלכלה, אבל האם הם יסכימו להיכנס למקלט כדי שאנחנו נתגבר על האיום?"

אנחנו מטיילים בין שבילי הקיבוץ ומגיעים לבריכה שמלאה במי גשמים. בימי שגרה ובחום שבחוץ היו פעם בשעות האלו עשרות ילדים משחקים במים. "עצוב לראות את זה ככה. מעט ילדים הגיעו לפה. יש אנשים שבאים לקחת ציוד, יש גם מי שמנסים לעשות כאן לילה. בהתחלה פינינו את הקיבוץ על חשבוננו, אחר כך עברנו למלון שהמדינה נתנה. כיום נשארו שם 200 איש, השאר עזבו למלונות אחרים או לדירות שכורות. ברעם התפזר. בקיבוץ אין שירותים, אין כביסה, חדר האוכל עובד בצמצום, הכלבו נפתח רק לפי דרישה".

ביציאה מברעם אני טועה בפנייה ויוצא לכביש הצפון הישן. הצלם מרגולין נלחץ. זה הכביש הכי חשוף. אנחנו חוזרים ונוסעים דרך הכביש החדש שנבנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. אני מחליט שאת המסע הזה אסיים בבית במטולה. כבר כמה שבועות שלא ביקרתי בו, ובחודשים האחרונים לא נכנסתי באור יום. בכל היישובים ראינו פגיעות מעטות. אנחנו נכנסים למושבה, עוברים דרך סימני השריפה שרק לפני יומיים השתוללה כאן, ונותרו בעיקולים העולים למושבה.

תפקיד היסטורי

הפעם אני לא נכנס דרך הקיצור אלא עולה בכביש 90 עד רחוב הארזים. אפילו עץ התות הגדול כבר חוסם חצי מהרחוב. סימני ההרס ניכרים היטב. גדרות תיל נפרסו בצידי הדרך. אנחנו נכנסים לסמטה קטנה שעולה בכיוון גן המשחקים. עוד כמה עשרות מטרים, ואנחנו מגיעים לקרבת הגן. כל הבתים נפגעו כאן מירי נ"ט. מטולה לא דומה למה שראינו עד כה. גם במבט לכיוון הר צפייה אי אפשר לפספס את הבתים שנפגעו. אני מתקרב לצימר של "אחוזה במטולה". בעלת הבית היא חברה ועבדנו יחד. ריח השריפה עולה באפי. לפני חודש הצימרים ספגו פגיעה ישירה. שוב, הנזק עצום.

"יש לנו תפקיד היסטורי לאיך שהמדינה תיראה", אומר ליאור בז, חבר ותיק, נצר למשפחות המייסדות של המועצה. "אני לא רואה שיבואו לכאן אידיאולוגית אנשים חדשים שהם לא מהציונות הדתית או ערבים. לצערי, הרבה חקלאים ימשיכו לגור רחוק ולבוא לעבודה. אולי גם נראה פורמטים חדשים של זוגיות כשהבעל יחזור והאישה לא".

אנחנו יושבים אצל עופר עמוס, חבר נוסף. תמיד משמח אותי לחזור הביתה, לשבת עם החברים. "אתה כל היום בסטרס כאן, מסתכל לשמיים, מחפש רחפנים", אומר בז. מטולה מנותקת. אין שירותים, אין משפחות שבאות רק לסוף שבוע. הילדים לא מתקרבים לכאן. גם כוחות הביטחון וההצלה לא מגיעים לכאן. עמוס: "התחושה היא שכולם מוכנים למכור אותנו בשביל השקט. בתל אביב ממשיכים בחיים כדי להניע את הכלכלה, אבל האם הם יסכימו להיכנס למקלט לתקופה כדי שאנחנו נתגבר על האיום? התשובה היא לא".

בדרך הביתה עוברים דרך הצמחייה שגדלה. רסיס קטן יצית כאן אש שתכלה את הבתים. נכנס הביתה ויוצא לגינה. חמש דקות, אבל תחושה של נצח שעבר, ובעיקר שאין כאן כלום מלבד גוש גדול שנתקע בגרון.