כבר שמונה חודשים שהאויבים שלנו כותשים את יישובי הצפון, ועדיין יורים על העוטף, ומעת לעת גם על מרכז הארץ, אבל שלא תהיה טעות: הם חושבים ירושלים, ומתכוונים ירושלים וחולמים ירושלים. איך אנחנו יודעים? פשוט. צריך רק לקרוא את מה שהם כותבים, ולהאזין למה שהם אומרים, ובעיקר להאמין להם, מה שהקפדנו לא לעשות לפני המלחמה.

הם משוכנעים שאנו נטע זר כאן, שאין לנו זיקה לעיר, ולהר הבית ולכותל; שאנו זוממים להפיל את מסגדי הר הבית באמצעות "רעידות אדמה מלאכותיות וחפירה מתחת לפני הקרקע"; ש"צבאות סלאח א־דין המודרניים" יגיעו יום אחד גם לירושלים וישחררו אותה מ"הפולשים הזרים" (אנחנו), שהארכיאולוגים הישראלים מזייפים ממצאים ומפברקים היסטוריה שכלל לא היתה, ושמוטלת עליהם חובה "לטהר" את ירושלים שאנו, היהודים, מטמאים את מוסלמיותה.

הקרב על ירושלים נפתח

למלחמה הזאת הם לא קראו מבול תל אביב, ולא מבול קריית שמונה וגם גם לא מבול בארי, אלא "מבול אל־אקצא". כל הדרכים שלהם מובילות לשם ולאל קודס (ירושלים), ובכל מחנה פליטים, עיר, כפר או יישוב פלשתיני נקראים רחובות ומוסדות על שם "אל־אקצא".

גם אחרי רבע מיליון יהודים שישראל יישבה באזורי העיר המשוחררת, ולמרות שהמזרח־ירושלמים עצמם חוששים מאוד מחלוקת העיר ומשלטון הרש"פ - הפלשתינים בעזה וביו"ש ואויבינו מבחוץ אינם חדלים לדבר על חלוקת העיר או על כיבושה. מנקודת מבטם, 7 באוקטובר מגלם חולשה ישראלית, והקרב על ירושלים שטרם הוכרע נפתח מחדש: אם מאזור טולכרם יורים על בת חפר, ומאזור ג'למה יורים על גן נר שבגלבוע - אז מדוע לא גם בירושלים, בהתאמות המתבקשות? הרי גם כאן יש קווי תפר ארוכים ושכונות קצה לרוב.

החמצה היסטורית

כדי שהתרחיש הזה לא יתממש ישראל צריכה לבצע כמה מהלכים. ראשית, לאסוף אלפי כלי נשק לא חוקיים שתושבי מזרח ירושלים מחזיקים במקומות מסתור בשכונותיהם. כיום הנשק הזה נאסף שם רק על בסיס מידע מודיעיני ממוקד ולא באופן שיטתי, למרות שלכולם ברור כי מדובר בבעיה רוחבית. הרציונל שמונע עתה ניצול של מצב המלחמה כדי לבצע "ניקיון" גם במזרח ירושלים טוען שישראל צריכה להימנע מפתיחה של חזית נוספת. הבעיה היא שבימי שגרה כמעט תמיד העיתוי אינו מתאים, והטענה היא שיש להמתין ל"משהו גדול" כדי לבצע תוכנית רוחבית מסוג זה. "המשהו הגדול", אם מישהו החמיץ זאת, מתרחש עכשיו.

בלי הסתה, המרדה וטרור

שנית, המאבק על שלמות ירושלים יוכרע בליבה, בעיר העתיקה. ישראל יישבה אזורים רבים בשטחים ששחררה ב־1967, אבל התיישבותית - את העיר העתיקה, למעט הרובע היהודי - היא זנחה. זו החמצה היסטורית. כל עוד לא יתגוררו יהודים בכל רובעי העיר העתיקה היא תסומן על ידי מכוני מחקר, תוכניות מגירה שונות ומתווכים למיניהם - כפי שאכן קורה - כשטח שניתן לחלקו, והפלשתינים יאמינו שבכוחם להשיבה לידיהם.

שלישית, רובם המכריע של תושבי מזרח ירושלים, גם אם אינם חובבי ציון, חפצים בחיים שקטים ולא בעימות. ישראל עמלה קשה בשנים האחרונות על תיקון האפליה - בתשתיות ובשירותים - בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית, אבל הפערים עדיין אדירים. מדינת ישראל לא יכולה לטעון לריבונות על ירושלים השלמה והמאוחדת, אך להתייחס לתושביה הערבים כאל סרח עודף. מי שחי שם את חייו, כפי שיהודים בשכונות היהודיות חיים את חייהם, זכאי לאותו יחס אזרחי. לעומת זאת, מי ששולח שם את ידו בהסתה, בהמרדה ובטרור - צריך לקבל את היחס הכי מחמיר ותקיף. נכון וכדאי, מכל הבחינות, שנדע להבדיל בין אלה לאלה, וכלשונו של ז'בוטינסקי "להיות (...) נדיב ואכזר".