שבת בבוקר, 6:30, המושבה גדרה. אנו קמים לשמע האזעקות. נכנסנו לממ"ד, יצאנו, אזעקה נוספת, וכך שוב ושוב. תוך כדי ניסינו להתעדכן כדי להבין מה קורה, ולפתע עמדתי בהלם מול תמונת הטנדר הלבן והעמוס במחבלים בתוך שדרות.
הסרט מתחיל לרוץ במהירות, והטלפון לא מפסיק לעבוד בניסיונות ליצור קשר עם כל משפחתנו (הדודים ובני הדודים) בקיבוץ ניר עוז - נוף משפחתנו, נוף ילדותנו.
ואז הגיעה השיחה המרה והקשה. דודי איציק התקשר לאבא שלי, דני, כשהדי רעשים חזקים נשמעו ברקע. "דני, נפצעתי, היד שלי מדממת, תעזור לי לשים חוסם עורקים", הוא אמר. אבא כמובן ניסה לעזור לו, הדריך אותו בטלפון, אבל לפני שאיציק הספיק לבצע את הפעולה הוא נשמע אומר: "דני, זה הסוף, זה הסוף", והשיחה התנתקה. הוא נחטף.
אחות של אבא החזיקה את דלת הממ"ד ונאבקה עם המחבלים במשך שמונה שעות תוך כדי ירי על הדלת. בת דודתי והבנות שלה ניצלו בנס בזכות גבורתו העילאית של בעלה, שחיסל מחבלים בתוך ביתו.
237 ימים עברו מאז, והזמן עצר מלכת. 125 חטופות וחטופים עדיין מוחזקים במרתפי הגיהינום.
השבתו של איציק וכלל החטופות והחטופים שלנו הביתה הינה החוב המוסרי. על ההנהגה לקיים אותו: למקסם את הלחץ הצבאי, למצוא אלטרנטיבה שלטונית ברצועה (שתגרום לרגליו של יחיא סינוואר לרעוד במנהרות כשהוא יבין שהוא כבר לא שולט בשטח), ולהשיב את היקרים והיקרות שלנו.
אני קורא לכל הציבור הישראלי: אין הבדל בינינו - אנא עשו הכל להשיב את כולם הביתה מייד.
לחטופים שלנו נגמר הזמן - על כולם לתמוך בעסקה עכשיו!
עמית אלגרט || אחיינו של החטוף איציק אלגרט בן ה־68
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו