בוכים בלילה: השוטרות שנלחמו בגבורה במתקפת הפתע, ובני הזוג שנשארו מאחור

אישה, חברה, גיבורה. בקרב כוחות הביטחון שנפלו במתקפת הפתע של אויבינו המרים היו גם שוטרות שנלחמו בגבורה, תוך שהשאירו בבית בעל, ארוס, בן זוג. שבעה חודשים מאז 7 באוקטובר, הם מנסים עדיין לאחות את השבר הגדול. "ישראל היום" פגש שלושה מהם לשיחה נוגה על בדידות וזיכרונות, אך גם מעודדת - על גאווה, ועל אהבה שלעולם לא תיגמר.

רס"מ מור שקורי ז"ל | נרצחה בתחנת משטרת שדרות

"מור וחבריה השוטרים נלחמו במחבלים עד טיפת הדם האחרונה"

"ב־18 ביוני, בעוד חודש, היינו אמורים להתחתן ולקבל מפתח לדירה שקנינו", מספר דוד פוקל, הארוס של רב־סמל מתקדם מור שקורי ז"ל, שנפלה ב־7 באוקטובר בתחנת המשטרה בשדרות. "משהו ממני מת ביום שמור מתה. הריקנות נמצאת כל הזמן, הבכי מתגנב לו כשאני נזכר ברגעים מאושרים, כשאני רואה תמונות שלנו. אני מתחיל את החיים מאפס".

מור ודוד, שניהם בני 29, נפגשו על מדים זמן קצר לאחר שהתגייסו למשטרה. "הכרנו במשטרת אשקלון לפני שבע שנים. זה התחיל כקשר ידידותי, אבל כשראינו שמתחילה להתפתח זוגיות ושאנחנו רוצים לקחת את זה צעד קדימה, מור עברה לשרת בשדרות ואני נשארתי באשקלון".

חמישה חודשים לפני הטבח הוא הציע לה נישואים, בהפקה גדולה: היא נקראה לטפל באירוע משטרתי בשטח, והוא חיכה לה שם עם טבעת. "גרנו יחד כשנתיים בדירה שכורה, וגם קנינו בית. היינו זוג צעיר ומאושר שנהנה לטייל יחד בעולם, והכל היה מונח על שולחן - חתונה, בית, חלומות משותפים. אי אפשר היה לפספס את החיוך של מור, את הנוכחות שלה - אדם של נתינה, גם אחרי שעות העבודה היא היתה עוזרת לאנשים שפגשה במסגרת תפקידה".

הכאב בא בגלים

בני הזוג נהגו לתאם משמרות כדי שיוכלו להיות בבית יחד, אך באותה שבת דוד נשאר בבית בשל פציעה, ומור יצאה למשמרת בתחנת שדרות. "ב־4 בבוקר בערך היא נכנסה הביתה, נתנה לי נשיקה, אמרה שהיא חוזרת לתחנה ושתחזור ב־7 כשהמשמרת תסתיים. ב־6 וחצי התעוררתי לאזעקות, התקשרתי אליה והיא אמרה שהיא יושבת ביומן. בשיחה השנייה היא כבר אמרה שיש דיווחים על מחבלים שחדרו מזיקים, ובשיחה הבאה היא כבר לחשה 'אני על גג התחנה, יש מלא מחבלים ויש קרבות', ואז שמעתי צרורות של ירי.

"רציתי לעלות על מדים ולקחת נשק, אבל הייתי פצוע. בשיחות לאחר מכן מור נפרדה ממני בטלפון, אמרה 'אם אני לא חוזרת הביתה, תדע שאני אוהבת אותך'. אמרתי לה, 'תפסיקי לדבר שטויות, הכל יהיה טוב'. אחר כך היא כבר לא ענתה. היא וחבריה השוטרים ניהלו קרב ונלחמו במחבלים עד טיפת הדם האחרונה".

דוד ניסה להתקשר למכרים, להבין מה עלה בגורל ארוסתו. ב־3 לפנות בוקר הוא הבחין בשלושה מודיעים בפתח הבית. אל דירתם השכורה הוא כבר לא חזר. "לא הייתי מסוגל להמשיך לגור בדירה שבה גרנו. הרִיק מלווה אותי כל היום. הכאב לא עובר, הוא בא בגלים. אני לא מראה את זה כלפי חוץ ומשדר עסקים כרגיל, חזרתי לעבודה, אבל מי שלא בנעליים האלה לא יבין את זה".

איך ממשיכים הלאה?

"השגרה היא התרופה. מה שמחזק אותי זה שמור היתה רוצה שאני אמשיך בחיים, שאחזור לעבודה. אם זה היה הפוך, זה מה שהייתי רוצה. אני מנסה לשלוט בכאב, אבל הוא לעולם לא יעבור".

רס"ב יוליה ווקסר דאונוב ז"ל | נרצחה כשוטרת במסיבת נובה

"יוליה נשארה לסייע בפיזור האנשים, כשהמחבלים החלו להגיע למסיבה"

"אני מסתכל על הילדים, והלב נשבר מהידיעה שיוליה לא תהיה כאן כשהם יחגגו ימי הולדת. הם עדיין לא מצליחים לעכל", כך אומר סמואל דאונוב, שאשתו, רב־סמל בכיר יוליה ווקסר ז"ל, נרצחה בזמן שעבדה במסיבת נובה בקיבוץ רעים.

סמואל (41) ויוליה (37) הכירו אצל חברים לפני כמעט 20 שנה. היא היתה תלמידת תיכון בבאר שבע, הוא היה אהבת נעוריה. כבר בגיל 15 היא החלה להתנדב במשטרה, ובגיל 18 התגייסה לשירות משטרתי. סמואל ליווה אותה בכל צעד במהלך השנים, הם התחתנו, היא השלימה שני תארים ונולדו להם שני ילדים, שיראל (12.5) ולירון (9).

"היא היתה אמא מדהימה עם שמחת חיים מאוד גדולה, אוהבת את הבית", הוא מספר, "הילדים היו החמצן שלה, והיא מאוד הקפידה על החינוך שלהם. היא גם מאוד אהבה לטייל, טיפוס מאוד חברתי, תמיד עם חיוך על הפנים. השאיפה שלה היתה להתקדם במשטרה. היא אהבה את התפקיד ואת האנשים".

"הצילה לא מעט אנשים"

ב־7 באוקטובר היתה יוליה במסיבה ברעים, במסגרת עבודתה. "היא סיימה את המשמרת ב־6 בבוקר והלכה לכיוון הרכב, ואז החלו המטחים. למרות שיכלה לנסוע, היא החליטה להישאר כדי לסייע בפיזור האנשים, ואז החלו להגיע המחבלים. במשך כל הזמן הזה התכתבנו בהודעות. בשלב מסוים היא כתבה לי 'אני לא יכולה לדבר, יש פצועים ומחבלים'. בהודעה האחרונה היא כתבה, 'אני אוהבת אתכם, תשמור על הילדים', ומאז נותק הקשר.

"רק אחרי עשרה ימים קיבלנו את הבשורה שהיא זוהתה. בתפקידה המשטרתי כרל"שית אג"מ דרום היא היתה מתחילת האירוע בחפ"ק המשטרתי, ומשם העבירה תמונת מצב על כמויות המחבלים, מצב הפצועים ועוד. נתנה תמונת מצב על מה שקורה בשטח ושלחה תמונות. אני מאמין שבזכות זה שהיא נשארה, היא הצילה לא מעט אנשים".

איך מספרים לילדים?

"הם ידעו שאמא נעדרת. הם רואים חדשות, יש להם טלפונים. כשקיבלתי את ההודעה סיפרתי להם מייד, ומאז התחיל המסע שלנו לבד. בהתחלה, חודש וחצי-חודשיים, אתה לא מעכל. אתה לא מרגיש את החוסר כי יש סביבך הרבה אנשים, ואז אתה והילדים נשארים לבד, וזה לא פשוט. הם מתגעגעים לאמא.

"אצל יוליה ימי ההולדת שלי ושל הילדים היו חגיגה. היא היתה מתכננת, משקיעה עד לפרטים הקטנים. אנחנו מנסים לדבר, אבל רוב הזמן אני מדחיק. לי אישית זה יותר קשה. אני חושב שהילדים עדיין לא מבינים את המשמעויות של זה".

פקד קים דוקרקר ז"ל | נרצחה כשבילתה במסיבת נובה

"בשיחה האחרונה קים אמרה 'אמא'לה', ואז היו יריות - ושקט"

"התאהבתי בקים מהרגע שראיתי אותה. היו לה עיניים ירוקות וגדולות, שכשהסתכלתי עליהן הבנתי הכל. קשה לתאר את זה במילים", אומר לידור אושרי (21), בן זוגה של קצינת המג"ב פקד קים דוקרקר ז"ל, שנרצחה במסיבה ברעים והיא רק בת 22.

לידור עצמו משרת במג"ב כלוחם וכמדריך ללוחמה בטרור, ובימים אלה נמצא בקורס קצינים. "הייתי מדריך ירי של טירוניות והיא היתה המפקדת שלהן. נוצר חיבור, אבל לא היה אפשר לקדם את זה כי עבדנו יחד. כשהקורס נגמר וכל אחד המשיך לדרכו שלחתי לה הודעה, והתחלנו לצאת.

"היינו ביחד עשרה חודשים הכי מאושרים שהיו לי. היה לה כלל: כשהיינו נפגשים בבסיס לא התחבקנו או התנשקנו. זה חיכה למפגשים בבית, אבל לא ויתרנו על שיחת הלילה כשישנו בנפרד".

קים החלה את דרכה כלוחמת במג"ב, יצאה לקצונה, ואף נטרלה מחבל במהלך פיגוע. "היא תמיד אמרה לטירוניות שלה שהכי חשוב זה החברות, הרעות, הכבוד. היא קודם כל רצתה להנחיל להן ערכים. עבורה זו היתה זכות לשרת את מדינת ישראל במג"ב. היא גם אהבה מאוד כושר גופני, ספורט ואוכל ומסעדות. כל יציאה כללה חברים והומור, תמיד היתה צוחקת".

הרגעים הקשים

ב־7 אוקטובר קים החליטה לצאת בנפרד עם שתי חברותיה. לידור בילה במסיבה אחרת עם חבריו. "הצעתי ללכת איתה למסיבה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אבל שהפעם היא רוצה לרקוד עם החברות שלה, וכך היה", הוא מספר.

כשהחלה המתקפה, קים התקשרה. "התעוררתי וקים אמרה לי, 'יורים עלינו טילים. אני מפחדת, אני לא יודעת מה לעשות'. חשבתי שזה רק טילים, ואמרתי לה, 'תעלי לרכב ואל תעצרי'. בפעמים הבאות שהיא התקשרה היו הרבה צרחות ברכב, והיא שלחה לי הודעות 'יורים עלינו'. כשהתקשרתי, שמעתי קריאות בערבית וצרורות. כמדריך ירי אני יודע לזהות נשקים אוטומטיים.

"בשיחה האחרונה בינינו היא אמרה 'אמא'לה', ואז היו יריות - ושקט. צעקתי לטלפון, אבל לא היה שום מענה". במשך שעות שוחח לידור עם מאות אנשים כדי להבין מה עלה בגורלה של קים. במשך חמישה ימים היא נחשבה נעדרת, עד שהגיעה הבשורה שגופתה זוהתה. "שם הבנתי סופית שזה נגמר".

איך ממשיכים?

"היה מאוד קשה. בכי בלילה, דיכאון עמוק, התפרצויות זעם. אני חושב שחובה לבכות, להתפרק, צריך לדבר עם איש מקצוע. אחרי שבועיים התחלתי להרים את הראש.

"יום אחרי שנגמרה השבעה התקשרו מהיחידה ואמרו לי שקורס הקצינים מתחיל למחרת. החלטתי שאני הולך על זה בלי הנחות. זה מה שקים רצתה, שאהיה קצין כמוה. אני חושב עליה בכל רגע, אבל הרגעים הכי קשים הם רגע לפני ביצוע משימה, כשאני מחכה שהיא תגיד 'אני גאה בך. אתה יכול, אני סומכת עליך'. אלו הרגעים שבהם הכי כואב לי".