סטיבן עלה מדרום אפריקה והקריב את חייו למען המדינה: "הוא ממשיך לחיות בתוכנו"

מהצילומים הרבים בבית משפחת קניגסברג שבהוד השרון מביט בחור צעיר ושופע חיוכים. הנה הוא במדי בית"ר ביוהנסבורג, והנה אביו מסיע אותו ואת אחיו בעגלה כשהיו פעוטים.

סטיבן קניגסברג נולד בדרום אפריקה והתחנך בסניף בית"ר שבעיר. "זה לא יכול היה להיות אחרת", מציין אביו, קווין. "בעצמי הייתי חניך בית"ר, וכשסטיבן הגיע לגיל המתאים גם הוא הצטרף, בדומה לשני אחיו".

מגיל 10 הנער מיוהנסבורג ינק את ערכי בית"ר. במשך שש שנים הוא השתתף במפגשים ונסע למחנות הקיץ, ושם קלט והפנים את העקרונות שעתידים היו לעצב את אישיותו ולקבוע את מסלול חייו הקצרים. ביוני 1999, בגיל 16, הוא עלה לישראל עם אביו, כמצוות ערכי תנועת בית"ר.

"אנחנו משפחה חזקה מאוד. על אף הקושי העצום, בחרנו לחיות. לא התעלמנו מהאובדן, אלא קיבלנו אותו. כפי שאשתי היטיבה להגדיר זאת: אנחנו לא הקורבנות - אנחנו שורדים"

"סטיבן לא ביקר בישראל לפני שעלה ארצה", אומר קווין. "הוא לא ידע אז שום דבר מעשי על ישראל, אבל הוא גדל בדרום אפריקה כבית"רי והבין את הקונספט של ישראל. אני זוכר ששאלתי אותו אז אם הוא ירצה לעלות איתי לארץ, והוא השיב בחיוב ללא היסוס - וכך היה. אני זוכר גם את הנסיעה הראשונה שלנו מנמל התעופה בן־גוריון. סטיבן הסתכל על שלטי הדרך ושאל אותי בהשתאות: אבא, מדוע השלטים בעברית? עד כדי כך הוא לא הכיר את המציאות בארץ שעבורה הוא יקריב את חייו".

קווין מדגיש שלמרות זאת, ההשתלבות של סטיבן היתה מהירה. "הוא היה יותר ישראלי מהצברים", הוא אומר ומבליע חיוך. "בעיניו כל מה שהוא פגש וראה כאן היה נכון וטוב, והארץ היתה פנטסטית. למסקנה הזאת הוא הגיע בעצמו. העלייה היתה מימוש ההתחייבות הציונית להביא את העם היהודי הביתה, וכדברי זאב ז'בוטינסקי - לחסל את הגלות לפני שהגלות תחסל אותנו.

הוא חווה אנטישמיות בבית הספר הציבורי. אחד מהתלמידים אמר לו: אני פלשתיני, נבוא לרצוח את כולכם. כך הפך סטיבן לציוני נלהב, ותשובתו היתה: לפחות בישראל אנחנו יכולים להגן על עצמנו".

ילד שובב עם חיוך רחב

הנער מדרום אפריקה מצא את דרכו בקלות בארץ המובטחת, ורכש לעצמו אינספור ידידים. הוא אהב לשחק כדורגל ולצאת עם חברים. אנשים נמשכו לסטיבן, אומר קווין, כי היה באישיות שלו משהו מרתק שגרם להם לרצות להיות בקרבתו.

"זה לא שהוא היה מלאך בשר ודם - להפך, כילד סטיבן היה שובב ופרחח לא קטן", נזכר אביו במעשי הקונדס וברוח השובבות של בנו. "הוא נהנה לעבוד עלינו בכל הזדמנות, להפוך את הבית או לעצבן את אחיו הקטן, למשל - כשהעמיד פנים שהוא לא בן אדם, אלא סלע שנחת מהחלל החיצון. ברגעים כאלה קראתי לו בשמו המלא - סטיבן איאן, בוא הנה! ואז הוא ידע שהוא בצרה.

"סטיבן תמיד היה טוב לב, ידידותי ונכון לסייע. כזה הוא נשאר לאורך כל חייו - בבית הספר ואחר כך בצבא. הוא היה מאלה שתמיד יחלקו את המימייה שלהם עם חבר שנגמרו לו המים"

"עם זאת, לא היה אפשר לכעוס עליו, בגלל החיוך שלו. הוא תמיד היה טוב לב, ידידותי ונכון לסייע. כזה הוא נשאר לאורך כל חייו - בבית הספר ואחר כך בצבא. הוא היה מאלה שתמיד יחלקו את המימייה שלהם עם חבר שנגמרו לו המים.

"לאחרונה פגשתי באזכרה של סטיבן את אחד מחבריו, שקעקעו על ידם את הספרות 03.03.2002 - מועד נפילתו של סטיבן - ואת המילים 'לא נשכח ולא נסלח'".

כבר 22 שנה הציווי הזה מתקיים: המחלקה של סטיבן מתייצבת במלואה ומגיעה לקבר שלו פעמיים בשנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום האזכרה, כדי לזכור ולהזכיר כיצד מסר את נפשו למען העם שכה אהב. הם כבר מזמן מבוגרים, בעלי משפחות ועסוקים בטרדות החיים - אבל סטיבן עוד נמצא בליבם, בדיוק כמו ב־3 במארס 2002.

ראה בשירות זכות וחובה

באותו יום ראשון קווין היה בעבודה, ולפתע נקרא למשרדו של המנכ"ל. הוא תהה בינו לבין עצמו מה פשר ההזמנה הבהולה: "חשבתי מה כבר עשיתי רע שהמנכ"ל דורש לראות אותי בדחיפות. נכנסתי, קלטתי מה הסיבה האמיתית להזמנה - והתמוטטתי".

מעבר לפינה ציפתה לו עוד חוויה נוראה - להתקשר לדרום אפריקה, לאמו של סטיבן ולשאר קרובי המשפחה, ולבשר להם את בשורת האיוב. מכה נוספת נחתה כשקיבלו את המצלמה של סטיבן כעבור זמן קצר. בתמונות שפיתחו נראה בנם מחייך כהרגלו במסיבת פורים, ימים בודדים לפני שנפל. את התמונות האחרונות שלו סטיבן עצמו לא הספיק לראות.

"אמנם סטיבן הספיק לשרת בצה"ל רק שמונה חודשים, אך זאת היתה התקופה המאושרת בחייו. הוא פרח והתמלא גאווה על מה שעשה", אומר קווין. "פעם, בעיצומו של החורף, הוא חזר הביתה מהצבא בחולצה קצרה. שאלתי אותו למה הוא לא לבש חולצה עם שרוול ארוך, כמתבקש ממזג האוויר, ותשובתו הנחרצת היתה: בגבעתי לובשים רק שרוול קצר! כל כך מורעל הוא היה, ששבוע לפני נפילתו הוא סיפר לי שהוא שוקל לחתום קבע".

בתור בית"רי, בוודאי חשת גאווה גדולה בו.

"ועוד איך! אבל הגאווה לא מנעה מאיתנו להיקלע למצבים מצחיקים - הרי כל החוויה של להיות משפחה לבן חייל היתה חדשה לחלוטין עבורנו. היינו בסך הכל עולים חדשים, עם ותק של שנתיים וחצי בארץ, כשהלכנו לטקס הסיום של הטירונות של סטיבן בלי לדעת כלום. הכל היה בעברית שלא לגמרי הבנו.

"לא ידענו, לדוגמה, שנהוג להביא אוכל כדי לפנק את הבנים. תארו לעצמכם שכל החיילים יושבים שם אחרי הטקס, כל אחד בחיק משפחתו במעין פיקניק מאולתר - ורק אנחנו בלי אוכל! משפחה אחרת זיהתה את זה, ומייד הזמינה את כולנו להצטרף אליה".

איך סטיבן דמיין את השירות בצה"ל?

"החיים שלו היו ממוקדים בישראל ונסבו סביבה. כציוני נלהב, הוא ראה בשירות זכות וחובה מוסרית ממדרגה ראשונה. היתה לו אסתמה, אבל היה לו ברור לגמרי שהוא ישרת ביחידה קרבית. הוא עשה את מה שהאמין בו, וזה הסב לו אושר.

"את החלום של שירות בצבא המדינה היהודית סטיבן הספיק להגשים, אבל את האחרים לא. היה לו חלום לפתוח עסק משותף עם אחיו כשיגדל, וכדי להגשים את החלום הזה הוא עבד בשטיפת כלים, וחישב כמה כסף יוכל לחסוך לטובת העסק העתידי. הוא כמובן גם חלם שיתחתן ביום מן הימים, יקים משפחה בישראל, יצמח ויתפתח. אני מצטער שהוא לא הספיק לנהוג במכונית".

המחבל הסתתר בסמוך

כל החלומות נמחקו באחת בראשית מארס 2002. סטיבן היה אמור לצאת לקורס מ"כים מוקדם, וארבעה ימים לפני תחילת הקורס הוא התייצב למשימה שוטפת - משמרת בעמדת שמירה במוצב על גדר המערכת שמדרום לצומת כיסופים. הגששים הבדואים ביצעו פתיחת ציר בשעה 6:30 בבוקר, וכעבור כחצי שעה סטיבן וחבריו לשמירה הגיעו למקום.

בדיוק אז, כשפתחו את דלתות הג'יפ, הסתער עליהם מחבל שהסתתר בסביבה, ופתח בירי על הרכב. סטיבן נפגע בצוואר ונהרג במקום. החייל שלצידו ניצל בזכות הקסדה, וחייל נוסף שניסה להשיב אש נפגע בידו. המחבל הצליח להימלט מהזירה, אך כעבור שלושה חודשים הוא אותר וחוסל.

"אני מתגעגע לסטיבן בכל יום", משחזר קווין. "אני חושב שלא משנה היכן הוא נמצא - הוא מאושר. הוא מביט עלינו משם, מלמעלה. עבור החייל, הנפילה בקרב היא הקרבה אולטימטיבית - אבל בשבילו, לפחות ככל שאנחנו יודעים, זה סוף הסיפור. בהרבה מקרים הקושי בלתי נסבל דווקא עבור בני המשפחה שלו, שחייבים להמשיך הלאה.

"אנחנו משפחה חזקה מאוד. על אף הקושי העצום בחרנו לחיות. לא התעלמנו מהאובדן, אלא קיבלנו אותו. כפי שאשתי היטיבה להגדיר זאת: אנחנו לא הקורבנות - אנחנו שורדים. בחרנו לא ליפול לבור של דיכאון, לטובת ילדינו האחרים".

הבשורה הטובה

ב־29 במארס השנה נערכה לסטיבן אזכרה, ולדבריו של קווין, השנה נוספו תחושות חדשות לתחושת האבל של בני משפחתו: "במקום מותו, כיסופים, גם אחרי 22 שנה אנחנו עדיין לוחמים את מלחמת ההישרדות שלנו. ההקרבה של סטיבן, בדומה להקרבה של אחרים, רק מחזקת את הנחישות שלנו לשמור על עצמאותנו ועל מקומנו תחת השמש בארץ ישראל - הנקודה הקטנה שהיא המקום היחיד עבור העם שלנו, בתוך עולם רווי שנאה ופחד.

"האומה שלנו קטנה, אך עמידה וחזקה. בזכות סטיבן, ובזכות אחרים כמוהו, אנו ממשיכים לשרוד. דור החיילים והמילואימניקים של היום נלחם ברוח של עם ישראל כדי לשמור ולהגן על כולנו. כיום, כשאנו מתמודדים עם המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו, אנו מתאבלים על סטיבן ועל כל האחרים ששילמו את המחיר הכבד ביותר. מתאבלים על כולם - אך גם מפארים את רוחם, את המחויבות ואת המסירות למטרה הצודקת. קיווינו שמיתות כאלה לא ימשיכו להתרחש, אך המציאות היא אחרת, ובמציאות הזאת נישאר מדינה חזקה ומנצחת".

"לפני העלייה הוא למד בבית ספר ציבורי, ושם נתקל באנטישמיות. אחד מהתלמידים אמר לו: אני פלשתיני, נבוא לרצוח את כולכם. הניסיון הזה הפך את סטיבן לציוני נלהב"

קווין לא מסתיר את העובדה שהתקופה שחלפה מאז הטבח היתה קשה ביותר עבורו. כל כך הרבה חיילים נפלו, הוא מקונן, וכל נפילה של חייל מחזירה אותו תמיד לנפילה של בנו. "זה קשה לכולנו. כולנו שותפים לתחושת המועקה של צלילה מחודשת לתוך חוויית השכול. אנחנו מכירים על בשרנו את הצער ואת האובדן שמשפחות השכול החדשות רק מתחילות עכשיו לחוש.

"עם הנופלים הרבים נמנה גם בן משפחה שלנו, הגיס של האחיין שלי. אשתי הציעה לקצינת הנפגעים שמלווה אותנו שנלך לבקר ולנחם בני משפחות של חיילי גבעתי שנפלו במלחמה, וכך עשינו. הקושי היה עצום, אבל זאת היתה חובתנו".

קווין מספר על כך בצניעות, אבל ניכר שלצד ההחלטה לחזק אחרים - היה מחיר שהוא נאלץ לשלם. ההתקרבות המחודשת לשכול העלתה את רמת החרדה, העצימה את הכאב וחידדה מחדש את האובדן. למרות זאת - הוא לא מצטער, ומעדיף להיאחז בחדשות הטובות שהגיעו לאחרונה: בתוך השכול הבלתי נגמר נולד לקווין נכד חדש, וזכה לשם המחייב עמיחי בן־ציון.

"עמי חי, וימשיך לחיות למרות הכל, בזכות אנשים כמו סטיבן וכמו הגיבורים שלוחמים כיום", אומר קווין בדמעות. "סטיבן ממשיך לחיות. הוא ממשיך לחיות בתוכנו ומסביבנו. בכל רגע שאנחנו חושבים על מדינת ישראל ועל האנשים שמתאמצים ופועלים, גם עכשיו, כדי להגן על המדינה - הוא ממשיך לחיות. לנצח גיבור, לנצח צעיר, לנצח אהוב".