"חשבתי שאני מומחה לשכול, שום דבר לא הכין אותי למלחמה הזאת": אליסף פרץ כותב לאחיו

תמיד שאלתי את עצמי איך תהיה הפגישה איתכם. מהם הצלילים שיתנגנו ברקע, ובאיזה חלק של הארץ שלנו שכל כך אהבתם ניפגש. דמיינתי איך פתאום הכל קופא במקום, העיניים שלנו נפגשות והעולם נעצר.

לפני שבעה חודשים נעצרו החיים הפרטיים שלי, ומצאתי את עצמי, חלק מאלפי אנשים, מתגייס למילואים. מצאתי את עצמי באמצע הלילה, ערפל ושלג יורד ומצליף בפנים, צועד עם חפ"ק מ"פ בסריקות אחרי התרעת מחבלים שחצו את הגדר בגזרת הר דב.

הדופק עולה והמחשבות רצות מאיזו פינה יקפוץ המחבל. מנסה לזהות תזוזה בין השיחים. פחד גובר, ודממה משתקת מפלחת את האוויר. אני מזמין אתכם אלי במחשבות, מזמין את האחים הגדולים שלי שימלאו את התפקיד שלהם, ושלא ישאירו אותי לבד... אני מדמיין אתכם איתי. שניכם עם ציוד מלא, חיוך גדול, צועדים לידי כמו שני מלאכים ששומרים עלי מהחושך הגדול.

ואנחנו צועדים בשקט, השלג הרך משאיר שש עקבות מאחורינו ואני מתמלא בכוחות. הלב שלי דוהר ואני מחייך כמו משוגע. אתם איתי עכשיו, אני אומר לעצמי, אני לא לבד.

לגדול לתוך עולם של קדיש ויזכור ונרות נשמה

כשהייתי בן 12, אחי הבכור סגן אוריאל פרץ נהרג בדרום לבנון. זה היה לילה שגרתי שהפך ברגע את החיים. בשעה 2:30 נדלק האור, ואמא עמדה במרכז החדר והעירה אותנו עם הבשורה הנוראה.

וברגע אחד קיבלתי תואר שלא ביקשתי ושלעולם לא אוכל להתנתק ממנו: אח שכול. לפעמים הייתי משתעשע במילים ואומר שאני "אח שקול". שקול עם עוד 100 טונות של געגוע.

להיות אח שכול זה לגדול לתוך עולם של קדיש ויזכור ונרות נשמה. זה בכל פעם שאתה שומע את השם של אח שלך מישהו לוחש אותו בחשש, בשקט ובגעגוע. זה האוכל שהוא אהב, השירים שהוא שמע, השטויות והרגעים שהיו רק לכם. והחיים לא עוצרים.

כשהייתי בן 18 אבא אליעזר שלי נפטר. הוא לא באמת הצליח להתמודד עם המוות של אוריאל. הגעגועים לחבק את בנו היכו בו בכל יום ויום, עד שנפל למשכב ונפטר משיברון לב.

בערב פסח לפני 14 שנים נהרג אחי השני, אלירז, סמג"ד גדוד 12 של גולני, בקרב נגד מחבלים ברצועת עזה. ואני, כמו מראה שמישהו הטיח לרצפה, התפוצצתי לאלפי חתיכות. לא האמנתי שזה יכול לקרות שוב.

אלירז, שהפך לאח הגדול, שידע תמיד לתת עצות, לענות לשיחות טלפון הזויות ב־2:00 בלילה, זה שהכיר לי כל פינה בארץ דרך הזיעה והרגליים, שנתן לי בראש כשהייתי צריך. אלירז, שנלחמתי איתו כתף אל כתף בסמטאות ג'בליה, שהרים אותי מהרצפה אחרי שאבא נפטר, ושתמיד היה נותן לי חיבוק כזה ששובר את העצמות ומפוצץ את הלב באהבה. אחי הטוב, עם הקול הצרוד והעיניים הבוערות, לא יביט בי שוב ויגיד: "אני כאן, אחי, אפשר לנוח עכשיו, הכל יהיה בסדר". נהרג.

כל כך הרבה רגעים, ולמי? למי אני אספר את כל זה? וכמוני יש עוד אלפים, אלפי אחים, אלפי סיפורים. היכן ישמיעו הם את קולם?

הסיפור שלנו, האחים והאחיות, הוא קצת אחר. בסיפור של האחים יש הרבה הומור, הרבה צחוק, סיפורים על מחלוקות וחיבוקים, נפילות, טיולים ליליים, אהבות ואכזבות, ובעיקר על חברות גדולה שהוחמצה. הסיפור שלנו הוא על החיים שעברנו יחד, על כל הרגעים הללו שהגיעו לפני הנפילה.

חשבתי שאני כבר מחוסן - וטעיתי 

המלחמה הזו הציפה את הכל מחדש. בכל מקום אתה שומע את הכאב והגעגוע. זה מדבר וזה בא, ואין רגע לנשום. וחשבתי שאני כבר מחוסן. "מומחה לשכול". טעיתי.

שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו ראיתי את אדווה גבאי, אחותו היחידה של רס"ן נצר שמחי, אומרת לי: "זהו, היה לי אח ואין לי עוד. ואני לבד. ואין עוד אח או אחות". ואמרתי לה עם דמעות בעיניים: "אחותי, את לא לבד. ביום שבו נצר נהרג קיבלת מתנה. לא בחרת בה, אבל הצטרפת למשפחה חדשה שיש בה אלפי אחים ואחיות חדשים, שבדיוק כמוך חיים עם בור בלב.

"ותדעי שהאחים שלנו תמיד ילוו אותנו, יהיו איתנו ברגעים שמחים וחשוכים, יאירו לנו דרכים אבודות. ישלחו לנו סימני דרך שיעלו חיוכים באמצע החיים. האהבה שלנו שאין לה סוף לעולם לא תיגמר, לא תישבר".

עדיין מחכה לפגישה

אז אני עדיין מדמיין את הרגע של הפגישה שלנו, איך אראה אתכם מרחוק וארוץ כמו מטורף ואקפוץ עליכם, ונתחיל ללכת מכות, ואני אצעק: "כמה חיכיתי לכם! כמה התגעגעתי!"

ואתם תגידו לי בלחש: "אנחנו היינו שם איתך כל הזמן. בלילות בהר דב, בעזה ובג'נין. היינו בלידה של יהונתן, תמר ואריאל המתוקים שלך. בכינו איתך כשנשברת וקפצנו משמחה כשחגגת. אנחנו הרוח שנשפה לך בעורף, שהזיזה את העלים. אף פעם לא עזבנו אותך. לא הפסקנו להתגעגע".

וכמוני יש עוד אלפי אחים חדשים שרק השנה הצטרפו למעגל השכול. אחים שחיים ומתים מגעגוע, שנופלים וקמים בכל בוקר. נאבקים בגעגוע ששורף כל פינה בגוף. אחים גיבורים שבוחרים בחיים בכל יום ויום.

השנה, כשתעלה הצפירה, תביטו להם בעיניים, תיגשו קרוב, תנו חיבוק, חיבוק חזק. בדיוק כמו שהייתם נותנים לאחים שלנו.