מלחמת אמהות ברזל: החברות החדשות במשפחת השכול

על השולחן בחצר ביתה של שירי טויטו, במושב בית גמליאל, המארחת מניחה חבילת טישו, וברור שיהיה בה שימוש. כי איך אפשר לעבור מפגש של שלוש אימהות שכולות מבלי להזיל דמעות?

יום הזיכרון הקרוב יהיה הראשון שלהן כחלק ממשפחת השכול, וכל אחת מהן נמצאת בשלב שונה מבחינת עיכול הטרגדיה והכלתה. אך השכול אינו נקודת הממשק היחידה ביניהן: שלושתן מנהלות בתי ספר, שקמו מהשבעה כדי לחנך את הדור הבא בצל הטרגדיה האישית.

שירי היא מנהלת החטיבה העליונה בתיכון אמית קבוצת יבנה, ואמו של סרן אייל מבורך טויטו ז"ל, מפק"צ בגדוד 202 של הצנחנים, שנהרג בחאן יונס ב-22 בינואר מפגיעת RPG - הוא היה בן 22 בנופלו.

רונית מנהלת את החטיבה העליונה במקיף אמית באר שבע, והיא אמו של רס"ל (מיל') יהונתן מלכה ז"ל, לוחם שריון מגדוד 82 בעוצבת סער מגולן, שנהרג בחאן יונס ב-5 בדצמבר מירי RPG על הטנק שלו - הוא היה בן 23 במותו.

אושרית היא מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד בראשון לציון, והיא אמו של סמל אפיק טרי ז"ל, לוחם בחטיבת כפיר, שהיה בקורס הכשרת מ"כים כשנפל בפיצוץ מטען חבלה בחאן יונס ב-1 במרץ - הוא היה בן 19 במותו.

אימהות, קשה להן והן לא אומרות

"אני שמעתי עלייך לפני שהפכתי לאם שכולה", אומרת שירי לרונית כשהן מתראות לראשונה. "היינו בכנס מנהלים, ומישהו דיבר על שכול. אמרתי למנהל־העל שלי, יאיר, שבכל פעם שהוא קורא לי לחדרו - אני חושבת שהוא בא להודיע לי שאייל נהרג. ואז הוא סיפר לי שהודיעו לך בטיול שנתי".

רונית: "נכון, היינו במצדה בפעילות של שכבת י"ב. זה היה ערב חנוכה, ודיברנו על גבורה יהודית אז והיום. בשעה שיהונתן נהרג, 11:00 בבוקר, בדיוק עלינו את שביל הנחש. אני זוכרת שהתלמידות ראו אותי מתאמצת, אבל הכחשתי שקשה לי. הן אמרו: ככה זה אימהות, קשה להן והן לא אומרות.

"עדכנו את צוריאל, המנהל השש־שנתי, שקרה האסון. הוא ידע שיש לי שלושה מגויסים ושעלי לחזור הביתה. זה היה סוף הפעילות של אותו היום, אז לא חשדתי. הייתי באופוריה שהוא בטנק ויש מעיל רוח. הבנים שלי הכניסו אותי לשאננות. נסעתי הביתה והיו גשמים מטורפים. מחוץ לדלת הבית עמדו שלושה במדים. אחד מהם הכרתי, והוא אמר שהוא כאן בנסיבות אחרות. אמרתי: תגידו לי מי מהם, מי מהילדים שלי. וטראח, נפלתי לרצפה. הרימו אותי, הכניסו אותי הביתה, קראו לבעלי ואמרו לנו שזה יהונתן".

שירי: "גם אני שאלתי. יש לי שלושה חיילים משרתים, אבל היו להם כומתות אדומות ואייל הוא היחיד שהיה בצנחנים. אבל הייתי צריכה לשמוע אותם אומרים את זה. תביני, שלושה ימים אחרי שדיברנו עלייך בכנס המנהלים - באו לבשר לי בבית הספר.

"בתמרון הראשון הייתי בהיסטריה. לא נשמתי, לא ישנתי, לא חייתי. אבל כשאייל יצא הביתה, בפעם היחידה אחרי 80 יום, הוא הרגיע אותי, אז לא חשדתי בכלום כשהמנהל שלי אמר שתלמידים רוצים לפגוש אותנו בספרייה. נכנסתי לחדר צדדי וראיתי שלושה קצינים. הוא החזיק אותי כדי שלא אתעלף".

אושרית: "בשעה שאפיק נהרג, זה היה יום שישי, וב-12:00 הילדים חזרו הביתה והתיישבו לאכול צהריים. אמרתי להם: תקראו היום ברכת הגומל בבית הכנסת, כי אחיכם נכנס לעזה. ב-12:02 הילד מת. נפגשנו איתו שלושה ימים לפני כן, ואמרתי לו: תיזהר מבית ממולכד, תהיה ערני. בסוף זה מה שקרה. אם רק הייתי מרגישה שזה הולך לקרות, בטוח הייתי עושה משהו".

שירי: "מה היית עושה? נכנסת לעזה ומוציאה אותו?"

אושרית: "כן. אני הרבה מאשימה את עצמי".

שירי: "את לא אשמה בכלום. לא היית יכולה לעשות כלום אחרת. להפך, תהיי גאה בו. אין לך שום דבר להתייסר בו".

אושרית: "אני הכי גאה באפיק בעולם. דפקו אצלנו בשישי ב-16:30. כבר הכנתי את השבת, הכל עמד מוכן - האוכל, הפלטה - אז הלכתי לנוח לחצי שעה. פתאום הבן הקטן בא אלי לחדר: אמא, שלושה חיילים פה. הסיוט של החיים שלי. צרחות. צרחתי עד שכל השכונה היתה בחוץ. מאז אני רק מתאבלת. הייתי משימתית בדבר אחד בלבד - להוציא זרע, והצלחתי. הרגשתי שאני צריכה שחלק ממנו יהיה איתי כל הזמן, כי אני לא מסוגלת לתפקד יותר.

"אני צריכה לגייס עוד בן לקרבי, וסירבתי. קשה לי לנפץ לו את החלום, כי הוא רצה לעשות מסלול כמו אפיק. בינתיים דחו לו את הגיוס. אמרו לו שהוא יכול לעשות את המסלול של אפיק, בלי להיכנס לפעולות. הוא אמר: מה זה שווה? צודק. וכואב לי הלב, אבל מה אני יכולה לעשות? אני מפחדת, ועכשיו אפילו יותר".

שירי: "אצלנו בבית אין שאלה. יועד רק בכיתה ט', והוא כבר מתכונן לגיוס".

רונית: "האח התאום, אריאל, היה בתוך עזה כשיוני נהרג. כשהוא יצא להלוויה, מי שהחליף אותו בפעילות היה הסמל שלו, עמית בונצל ז"ל. 24 שעות הפרידו בין המוות של שניהם".

רונית: "זה מה שאומרים, אבל אני לא יודעת. האמירה הזאת גומרת את אריאל. הוא כאילו איבד שני אחים. הם אפילו קבורים זה לצד זה. אבא של בונצל היה בהלוויה שלנו ועמד מחובק עם אריאל, בשעה שהקצינים היו בדרך להודיע לו שגם הבן שלו נפל. למחרת אריאל קם מהשבעה על אחיו והלך לספוד לסמל שלו. מטורף.

"בהמשך השבעה ראיתי את אריאל מנקה מחסניות. הוא אמר: אמא, אין מצב שאני לא חוזר לעזה, החיילים שלי צריכים אותי. אמרתי: אתה לא אמיתי, הקצינה אמרה שאסור לך לחזור כי יש הנחיה שבמשפחה של נופל לא חוזרים. אחר כך האחים הגדולים הסתודדו איתו בצד, והבהירו לו - אתה פשוט לא חוזר.

"אביגדור קהלני בא לנחם אותנו. הוא ישב איתם, כאח שכול, ואמר לבנים שלי: עד עכשיו הייתם לוחמים, מעכשיו אתם לא לוחמים יותר. כאמא, היה לי קשה לשמוע את המשפט הזה, כי הם לוחמים בכל מאודם".

שירי: "מעכשיו הם לוחמים ששומרים על הבית והמשפחה שלהם".

"ילד של אמא"

יהונתן ואריאל הם שניים מתוך שלישייה. "יוני לא זכה לחגוג 24. ביום ההולדת של השלישייה עלינו כל המשפחה לקבר", מספרת רונית. "אחיו התאום קנה בלונים, הם כתבו ברכות וישבנו לדבר. בתקופת הזמן הזאת היו ליהונתן שלוש הזדמנות להשתחרר מהשירות, אבל הוא בחר לדבוק במטרה ולהישאר עם החברים שלו עד הסוף.

"הוא למד צפרות. עכשיו הוא בהר הרצל, וכשאני מבקרת שם - אני מקשיבה לשקט ולציפורים המצייצות. האחים בנו תיבות קינון כדי לשים ליד הקבר, כי זאת היתה האהבה הכי גדולה שלו. יהונתן אהב חקלאות, טבע ובעלי חיים, וחשב ללמוד גינון. גם את הגינה בבית שלנו הוא שדרג וטיפח. כשהיה חוזר הביתה בשישי וזורק את הקיטבג שלו, הייתי אומרת לו לעשות שטיפה לחצר, והוא היה עונה: אני לא שוטף, תראי את נחילי הנמלים, נמלים זה בריאה, אי אפשר לעשות דבר כזה.

"בהלוויה שלו ספד לו ראש הישיבה, ואמר: לא ראיתי מימיי ילד ששואל את הרב מה עושים עם הנמלים, למה אנחנו דורכים על נמלים כאילו זה כלום.

"הוא ניהל פנקסים מהלחימה האחרונה בחאן יונס. הוא היה הטען בטנק וקיבל הנחיה לטעון פגזים. זוהו ארבעה מחבלים שהסתתרו מאחורי סוס, והפצצה פגעה גם בסוס. הוא כתב: פרצתי בבכי של רבע שעה, לא יכולתי לאסוף את עצמי, אבל המשכתי לטעון פגזים. הוא נלחם בחירוף נפש וברגישות מטורפת".

אושרית: "בהלוויה של אפיק היו המונים. הוא היה ילד מבריק ומוקף בחברים, הבית שלי היה כמו תחנת רכבת. איבדתי את החבר הכי טוב שלי. הוא היה הכי פתוח איתי, ואני הייתי טוטאלית אליו. ילד של אמא.

"אפיק היה שחקן כדורגל. ליוויתי אותו בכל המשחקים. אוסקר גלוך היה חבר נפש שלו מילדות. אבא של אוסקר מאמן את הבן הקטן שלי, ואמא שלו היא אחת החברות הכי טובות שלי. אלה לא רק אפיק ואוסקר, יש חברות אמיתית בין המשפחות. אוסקר נכנס איתנו לראות את הגופה של אפיק לפני הקבורה, כי הוא לא הסכים לוותר על פרידה אחרונה ממנו.

"הוא היה איש סודן של הרבה ידידות. גבר־גבר, אבל מאוד רגיש. היתה לו חברה מגיל 14. היא עדיין עושה אצלנו שבתות בבית. לי הוא היה קורא 'לביאה'. אני לא אומרת שהוא היה המועדף, יש לי עוד שני ילדים, אבל הוא המובחר. הוא בחר בי ואני בחרתי בו. אני לא יודעת איך אקום מזה", היא משתנקת והבכי מתפרץ.

שירי: "אייל היה ילד של נתינה אינסופית. הוא ניהל במושב גמ"ח לחלוקת מזון לנזקקים, והיה מדריך נערץ בבני עקיבא. כדורסלן מחונן שזכה כמה פעמים במלך השלשות של המועצה. כל אחד חשב שהוא הכי חשוב לאייל. הוא התייחס לכולם, כיבד ונתן מקום.

"הוא ראה את עצמו מתקדם בצבא לפיקוד. ארבעה ימים לפני שנהרג הוא התקשר, אחרי שלא דיברנו שלושה שבועות ואחרי שראינו אותו פעם אחת מאז סוכות. אמרתי לו: אייל, תחזור הביתה, והוא ענה: אמא, נישאר כאן כמה שצריך. אנחנו בסדר, וממש רוצים שהחטופים יחזרו.

"זה דור של נפילים. הוא יצא מעזה אחרי 40 יום בלי מקלחת, לא קיטר ולא התלונן. חזר רזה, אכל רק מנות קרב, ושום מילת ביקורת על כלום. הכל באמונה שלמה בצדקת הדרך והמלחמה ובערכי הצבא".

אושרית: "כשאפיק חזר אחרי 35 ימים, הוא אמר לי שהוא לא מפחד למות. ואז יצא מהחדר הבן השני, שמתאמן ללכת לקרבי, ואמר: אני מוכן עכשיו להצטרף אליו. אמרתי לו: תירגע, גם ככה אני לא ישנה כבר שלושה חודשים".

שירי: "שאלתי את אייל אם הם כותבים צוואות, והוא אמר: אמא, השתגעת? זה מזל רע, אני כותב יומן. אחרי שהוא נהרג, קיבלנו את הטלפון שלו וזכינו לראות שם את מה שהוא כתב. אלה טקסטים מכוננים. הוא כתב על עצמו ועל דילמות מוסריות בצבא. הוא כתב על ערכי השבת ועל היותו אדם דתי ומאמין, ואיפה זה פוגש אותו בצבא. הוא כתב הגיגים על המשפחה. אמרתי למוטי, בעלי, שאני מרגישה שזה לא יכול להישאר אצלנו, שאנשים צריכים לשמוע את הקול של אייל.

"אני מדברת עליו מול תלמידים, עושה הרצאות, מקריאה קטעים מהיומן שלו. אייל כתב נאום 'על מה אני נלחם', והדפסנו אותו על סימנייה ב־3,000 עותקים. זה טקסט שלא יכול להישאר פרטי שלי. צריך שכל המדינה תדע שבזכות הילדים האלה אנחנו פה. המטרה שלי בחיים כרגע היא לדבר את אייל".

איך אתן משלבות את השכול עם העבודה בחינוך ובניהול בית ספר?

אושרית: "אני עובדת בחינוך מיוחד, בני 21-6 עם מוגבלות שכלית, כך שזה שונה ופחות נוגע בתלמידים. לקח לי חודש וחצי עד שהצלחתי לחזור לבית הספר. בבקרים קשה לי להניע את עצמי. אני סוגרת את הדלת של חדר המנהלת ובוכה שם המון. זה מאוד טרי, עברו רק חודשיים. למזלי יש לי סגנית, יועצת ומזכירה שתומכות בי ועוזרות לי.

"איך שאני מסיימת את העבודה, אני נוסעת לבית העלמין הצבאי ברחובות. בכל יום אני נמצאת ליד הקבר שלו, שלוש עד שש שעות. אני חיה שם. כשחברות רוצות לבקר אותי - הן באות עם קפה לבית העלמין, כי הן יודעות שאני שם. קשה לי להיפרד ממנו".

שירי: "אני לא יוצאת הרבה מהבית מאז נפילתו של אייל. רק לבית הספר ולסידורים. המנהל השש־שנתי הוא העוגן שלי, הוא מכיל אותי. צוות המורים מדהים ותומך. התלמידים שואלים לשלומי, ואני מרגישה שאני בלבבות שלהם. עברו שישה שבועות עד שהצלחתי לחזור לעבודה. לא האמנתי שאוכל לקום מהמיטה. היום בית הספר מהווה קרקע, שמספקת עבורי משמעות ומקור כוח לצלוח כל יום. הם לא שופטים אותי, רק עוטפים".

רונית: "חזרתי לעבודה מיד בתום השבעה. התלמידים ויתרו על המשך הטיול שלהם במצדה כדי לבוא להלוויה, אז מדובר בחיבורים הכי הדוקים שיכולים להיות. אני מוצאת אוזניים קשובות אצל התלמידים. הם מקשיבים בשקיקה.

"אני מרגישה שאנחנו בתקופה כל כך גורלית, ואני אומרת את זה מפרספקטיבה של מורה להיסטוריה. בימים כסדרם, קשה למשוך תלמידים להבין את גודל השעה. אבל כשאת חיה ונושמת את הסיפור, שקורה כאן ועכשיו, אז פתאום התלמידים כן רוצים לגעת ולהתקרב ולהבין".

אנחנו מסיימים את השיחה, פותחים טלפונים ומגלים על תקרית ברצועה ועל נופלים חדשים. בבת אחת, ממש ניתן לשמוע בהרמוניה את לבבות שלוש האימהות נסדקים פעם נוספת.