ב-9 באוקטובר, יום שני, שעת אחר צהריים מוקדמת, ירון צלצל והודיע: "זהו". כמעט 72 שעות לאחר שרועי, בנו, נפל בקרב הגבורה, כשירון, ליאת, מיקה ואורי וכל הקרובים אליהם נעו בין תקווה לייאוש. הדלת היתה פתוחה, לא היה צורך אפילו לדפוק בדלת. ומאז, כמו שרק השכול יודע, החיים התהפכו, כמו שעון אשר נעצר ואינו זז עוד.
זה לא עוד ראיון. ירון הוא חברי הקרוב כמעט 15 שנים. ירון, יובל ואני, כמו בטקס דתי, אנחנו רצים ביחד, ובסופי שבוע מייד לאחר הריצה מסיימים בבית הקפה של איציק, נהנים מחברות שבה הכל פתוח, לא היה בה דבר נסתר. בריצה הראשונה בשבת שלאחר טקס ה־30 של רועי לא היה צורך במילים, בהעמדת פנים או במבוכה. חיבוק קצר שיובל ואני נתנו לו, וקדימה לרוץ.
מאז עברו שבעה חודשים והכל עדיין טרי, ובריצה מדברים על רועי, וירון מספר את חוויותיו בתפקיד האב השכול - מי הגיע לבקר, את מי פגשנו ועל סרטון חדש מרגש שהגיע, והכל מתערבב בצרות הקטנות שלנו שהוא מקשיב להן; ועל מכבי ת"א, האהבה המשותפת שלו ושל רועי; ועל פוליטיקה, צבא וחבר שמספר על חוויות הדייטים וגורם לחיוך, והכל מתערבב בהכל.
"ואז, כשאני נכנס לאוטו לאחר הקפה, אני יכול לשמוע שיר שרועי אהב, או מחשבה שמחלחלת אלי שקשורה לרועי, והדמעות יכולות לזלוג מעצמן".
זה לא היה ראיון בין עיתונאי למרואיין, אלא שיחה בין חברים עם ירון וליאת, ההורים השכולים, על דברים שהכרנו ועל כאלו שאפשר לדבר עליהם רק עם חברים.
ליאת: "זה נמצא בתוכי 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כל הזמן. זה לא הולך לשום מקום".ירון: "זה שם כל הזמן. יש הבלחות שמסיחות את הדעת ולפרקים זה לא נמצא שם, אבל אחרי זה כל דבר קטן מזכיר. בלילה זה תמיד מופיע. אין לילה שלא עוברת לי התמונה של ההסתערות של רועי וחבריו בנחל עוז, וכל מה שעובר על רועי, זה בא אלי כל לילה. במשרד שבחדר העבודה שלי הכל תמונות של רועי, כל שנייה זה פוגש אותך. חבר שולח הודעה, מעלים משהו לרשתות וזה קופץ, שיר שאתה שומע ומזכיר את רועי. זה כל הזמן, זו רכבת הרים".
ליאת: "אני מסכימה עם ירון. אצלי הדמעות הן חלק מהיומיום שלי, לא רק באירוע כמו הגיוס של מיקה. אני יכולה למצוא את עצמי בוכה כמה פעמים ביום, ותבין שאני בחורה שלא בכתה 30 שנה. אני אדם פרקטי, דמעות בכלל לא היו דבר שקיים אצלי, אבל מאז שרועי נפל השלמתי את החסר, והרבה יותר מזה".
"באנו לשמח"
ליאת: "לא חשבתי עליו, על השכול, יותר מדי לפני שרועי נפל, גם לא כשהיה בצבא. על מחשבה או הבנה של להיות אם שכולה. לא ניסיתי להעמיק בזה או לחשוב על זה יותר מדי. כמובן חשתי צער מאוד־מאוד עמוק וכאב עבור הורים שכולים, אבל זה לא משהו שהיה קיים אצלי בילט-אין.
"וכשאתה הורה שכול זה משהו שאי אפשר להבין אותו, בלתי אפשרי. זה מטלטל גם במובנים של מערכות יחסים עם אנשים שהיו לפני כן, ושמשתנות לאחר מכן. אני חווה את העובדה שעבור אנשים מסביבי זו סיטואציה מאוד מורכבת מולי - אני רואה שאנשים לא יודעים איך לגשת, מתי לגשת. אני אדם די מכיל, כך אני מחשיבה את עצמי, אבל יש דברים כיום שאני עם פחות סבלנות כלפיהם. אין לי מחסומים שהיו בעבר. מערכות יחסים עם המשפחה, עם חברים טובים, עם מעגלים שונים, בשכונה, בסביבה, זו השפעה עמוקה ברבדים שונים של החיים שלנו כיום.
ליאת: "הפכתי להיות 'סלב אֵבֶל', זה טייטל נוראי. אי אפשר ללכת לסופר מבלי שמישהו מחבק אותך, אומר רק מילה או מביע צער, ולפעמים לא בא לי. לא מתאים לי שיחבקו אותי, או שיגידו לי משהו"
"הפכתי להיות 'סלב אֵבֶל'. זה טייטל נוראי. אי אפשר ללכת לסופר מבלי שמישהו משתף אותך, מחבק אותך, אומר רק מילה או מביע צער, ולפעמים לא בא לי. לא מתאים לי שיחבקו אותי או שיגידו לי משהו, ואני אומרת את זה בעדינות. אני מבינה את המקום שלהם, אבל אני רואה את המקום שלי".
ירון מספר את סיפור הקרב של רועי לכל אדם שמתעניין. הוא מאוד פתוח בגישתו, אבל לא מסגיר את התחושות האישיות שלו, לא מדבר על המקום הפנימי שלו כאב. "אני מספר על קרב הגבורה של רועי, סמל במחלקת החוד בפלוגה ב', 'זאבי הדממה' של גדוד 13, שנפל יחד עם 18 לוחמי הפלוגה בנחל עוז בשבת השחורה. בקרב הנמר נפלו יחד. זו שליחות, אני מרגיש ורוצה שאנשים יידעו על ההקרבה ועל הגבורה של הבן שלי ושל המפקדים והלוחמים שהיו איתו. הדור הזה, שכולנו חשבנו שהוא חי בשביל עצמו, בא והקריב הכל ונלחם בגבורה עילאית באותה שבת ובכלל. צריך לספר זאת בכל מקום שרק אפשר.
"על עצמי, ועל התחושות שלי ומה שעובר עלי, אני פחות מדבר", ממשיך ירון לשתף. "זה לא משהו שאני רוצה לעשות עם כל אדם. אבל בהנצחה של רועי אנחנו מדברים, מתראיינים, הולכים לאירועים של החטיבה, ללוחמים טירונים שהתגייסו, לבתי ספר, לאירועים שונים שבהם אני קם ומדבר ומספר את הסיפור של רועי. זמן קצר לאחר ה־30 כבר הייתי עם חברים במסע לכל המקומות שבהם היו חיילים, עם אוכל ועל האש. היינו באים ופורסים להם בשטח. להתארגנות הזו קוראים 'באנו לשמח, יחד ננצח'. בכל מקום אני לוקח את המיקרופון ומספר לחיילים בשטח, סדיר ומילואים, על רועי ומעביר להם את מורשתו כאדם, כלוחם וכמפקד".
ליאת: "ירון ואני שנינו אנשים יותר מופנמים, אף פעם לא היינו מוחצנים, אבל דברים השתנו: ההנצחה של רועי, המקום שאנחנו רוצים שיכירו אותו, שיידעו מי היה רועי, את הגבורה שלו".
"צדדים שלא הכרנו"
ליאת: "ההנצחה היא לחיות את רועי, לא במקום רועי אלא לצידו. אנחנו בחרנו, שנינו, ירון ואני, לחיות. אלו חיים אחרים, שונים לחלוטין, מטלטלים את הקיום האישי, אבל אנחנו חיים. ויש לזה המון משמעות. אנחנו מכירים את רועי בדברים שכלל לא ידענו עליהם. הוא תמיד היה כריזמטי, ילד שאוהב את החיים, אחד שמסתדר עם כל אדם, אבל אנחנו שומעים מאנשים גם דברים שלא הכרנו, עם סיפורים על רועי, וזה מדהים כמה צדדים היו בילד הזה.
"אנחנו הכרנו את רועי שלנו, אבל מתברר שלכל אדם שפגש אותו יש את רועי שלו. לא סתם הוא היה בגולני, החטיבה שהיא הפנים של עם ישראל. רועי ידע להסתדר עם כולם ולהיות אהוב על כולם. הילד הג'ינג'י מצהלה, שהחברים הכי טובים שלו למשל הם המ"מ מקריית ארבע, חברים מרקעים שונים, חיים שונים, ורועי פשוט מצא את עצמו עם כל אחד, תכונה מדהימה.
ליאת: "אמרתי לבת שלי שאני לא רוצה שרועי יהיה זה שיגדיר אותה ואת חייה, אלא שהיא תחיה את חייה כפי שהיא תגדיר אותם"
"במקביל אנחנו חיים עם שני ילדים מדהימים ורגישים, מיקה ואורי, שצריכים למצוא את המקום שלהם. אנחנו מדברים על כל דבר, אין דבר שנסתר משניהם, הכל פתוח אצלנו בבית ומונח על השולחן. אמרתי לבת שלי שאני לא רוצה שרועי יהיה זה שיגדיר אותה ואת חייה, אלא שהיא תחיה את חייה כפי שהיא תגדיר אותם. לכל אחד יש את החיים שלו. בחודשים האחרונים אנחנו מוזמנים כל שישי-שבת לארוחות, משפחה, חברים, לרגע אין לנו לבד. אורי אמר לנו שזה חסר לו, שהוא רצה שזה יהיה כמו פעם - משפחה. אז אנחנו חזרנו לגרעין של ארוחה משפחתית, ללא רועי, אבל ארבעתנו - משפחת ברקת חזקה ואוהבת. נסענו ארבעתנו לחו"ל, רגע לפני הגיוס של מיקה, וזה היה חשוב כמשפחה. זה לא משנה את הכאב והחלל שיש בפנים ולו לשנייה אחת, אבל יש לנו משפחה שלנו - ביחד".
"בלי שום פוליטיקאי"
מיקה התגייסה לפני שבועיים. ירון: "כלפי חוץ התנהגתי כרגיל, אבל בפנים בכיתי, זה לא קל. קיים גם אובדן אמון מול המדינה ומול הצבא שחלחל עמוק".
ליאת: "יש בתוך כל זה, בתוך האבל הפרטי שלנו, עוד אלפי משפחות שכולות, מלחמה שעדיין כאן ואת החטופים - מועקה של מדינה שלמה. כשאני רוצה לפעמים לנשום אוויר, לצאת מהמקום של האני אל הכלל, אין לי אוויר, זה מחנק שלא נגמר, ועד שלא יחזירו את החטופים המדינה שלנו לא תתחיל להשתקם. אני איבדתי את רועי בקרב בעזה, יש חטופים חיים שם, ואם המחיר הוא הפסקת המלחמה כדי שיחזרו, אז צריך להפסיק את המלחמה עכשיו ולהחזיר אותם מהשבי".
ירון: "עד לפני כמה חודשים, כשהיה התמרון, החזקתי במחשבה שיש להפעיל לחץ צבאי למיטוט חמאס ולשחרור החטופים. אבל כעת רק דבר אחד הוא מעל הכל - לשחרר את החטופים בכל מחיר, גם במחיר הפסקת המלחמה, שכרגע בכלל לא נראית כמו מלחמה. אין מחיר לשחרור החטופים".
ירון: "זה שם כל הזמן, כל דבר קטן מזכיר, בלילה זה תמיד מופיע. אין לילה שלא עוברת לי התמונה של ההסתערות שהוביל רועי בנחל עוז. בחדר העבודה שלי הכל תמונות שלו, כל שנייה זה פוגש אותך"
ירון: "כשהחלו ההכנות להלוויה היה לשנינו ברור דבר אחד - אין פוליטיקה, אין פוליטיקאים ואין תקשורת. לא רצינו סיקור של ההלוויה, זה פרטי שלנו. לא רצינו שאיש ציבור שבכלל לא מכיר את רועי ינאם. גם בשבעה אמרנו לקצינת הנפגעים של גולני: שום פוליטיקאי שלא יתקרב לבית. וגם ביום הזיכרון הבהרנו למי שצריך: אנחנו לא רוצים שר או חבר כנסת ליד החלקה של רועי. הורים אחרים - כל אחד מה שמרגיש לו נכון, אני לא שופט איש ולא אגיד בחיים לאחרים מה לעשות. אבל מה שאני לא רוצה - לא יקרה".
ליאת: "אני חייבת להגיד שאף פעם לא הייתי אמא דאגנית. כשרועי התגייס והיה בשטחים ובעזה ישנתי מצוין, לא הייתי מאלו שחלפו בהן מחשבות וחלומות שחורים. יותר מזה - חשבנו שטוב שיהיה בעזה מאשר בשטחים. יש גבול, יש מכשול שנבנה במיליארדים, משם לא תיפתח הרעה. כמה שטעינו.
"כעת אנחנו במסע אחר, מסע נמשך, ואנחנו נמשיך להיות עם רועי כל הזמן. נמשיך להנציח אותו בכל דרך אפשרית. ההנצחה ממלאת. היא לא תחליף לשום דבר, אבל היא מעניקה לנו עשייה, ממלאת לנו תפקיד חשוב בחיים. היא נותנת לנו את רועי".
רועי, הג'ינג'י מצהלה
רועי ברקת נולד ביולי 2003, גדל ולמד בתל אביב. בן לליאת וירון ואח למיקה ואורי. מילדות היה רועי ג'ינג'י כובש עם גומות חן מלא אנרגיה, שמחת חיים, חוכמה וכריזמה. חבר של ליה, בעל "לב זהב" ואהוב מאוד על חבריו הרבים, אותם אסף מכל תחנה בחייו. רועי היה ישיר וכן, תקשורתי מאוד, בעל חוכמת חיים וחמלה.הוא היה ספורטאי ואוהד שרוף של מכבי תל אביב, וגם בתקופת השירות הצבאי עשה הכל כדי להגיע לכל משחק של מכבי. הוא אהב לגלוש בים, לשחק עם החברים פוצ'יוולי, תמיד יצא למסיבות והיה מדריך ואחראי פעילים בשבט הנשיא של הצופים.
מגזין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל | הפקה: נועם (דבול) דביר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו