אחותו של נדב גולדשטיין שנרצח בשבעה באוקטובר: "יום הזיכרון הזה נמשך כבר שבעה חודשים שלמים"

את המעבר המהיר בינך, נדב אחי היקר, לבין יום העצמאות אני עושה בכל יום, כל היום - מכאב לשמחה, מגעגוע לכמיהה

אתה השואה, הגבורה והתקומה כולן. עם נדב ז"ל, האח שנרצח. צילום: ללא

אני שומעת אותך מתקרב. הד מאיים הולך ומתחזק בחלוף הדקות. אני עומדת בחדר, למולי דלת, ועל הדלת שלט: "כאן חיים באבל". אתה לא תבקש רשות או תדפוק, אתה עומד להתפרץ. והדלת, היא בכלל לא נעולה, גם לא סגורה.

אתה, במלוא יגונך, אות של כאב וכבוד בקיומנו כאן. האתוס, הפאתוס. אתה השואה, הגבורה והתקומה כולן. אתה יפי ויפות הבלורית והתואר, הנופלים והנופלות שנתנו נפשם למען הארץ. אתה אצילות האזרחים שנפגעו בפעולות איבה.

כמו תמיד, הגעת בזמן, אבל השנה גם הקדמת באופן חריג. אתה שייך לאביב, אבל באת לי בסתיו. מוזמן ליום אחד בלבד, אבל נשאר בקרבנו כבר 215 ימים.

משפחת אלמוג גולדשטיין: חן ו נדב ההורים (באמצע) משמאל ים , אגם , גל וטל, צילום: באדיבות המשפחה

בשבעה באוקטובר איבדתי את אחי הבכור נדב, עם בתו הבכורה ים. מאותו בית נחטפו גיסתי חן ואחייניי אגם, גל וטל גולדשטיין־אלמוג (שחזרו אלינו ביום ה-51 למלחמה). הוריי ניצלו כי לא היו בארץ, והמשפחה של אחותי ניצלה בזכות תושייה ומזל גדול.

עבורנו, נפגעי ומשפחות שבעה באוקטובר, יום הזיכרון הזה נמשך כבר שבעה חודשים שלמים. שבעה מדורי גיהינום.

אז אם אתה כאן, מתקיים איתי יום־יום בסמטה שבין הרחובות "שבעה חודשים" ו"נצח", אני כבר לא באמת מפחדת ממך. אתה לא מכתיב את החוקים. ואני, שגם ככה לא מצייתת ל"כללי המשחק" המקובלים, לא מבקשת רשות לערער, לבקר, להתריס, להרגיש.

האם היום הזה הוא עבור המשפחות או עבור הציבור? איפה יעבור הקו שבין הפרטי ללאומי? אפשר להרגיש משהו בתוך מספרים כל כך גדולים? האם זה בכלל שלי? שייך אלי? אף תשובה אינה נכונה, וכל התשובות נכונות גם יחד.

"שבעה מדורי גהנום". כפר עזה אחרי הטבח, צילום: חיים גולדברג/פלאש90

בעימות בינינו הבנתי שאם אתה מתקיים בי כל יום, אז יום העצמאות גם כן. המעבר המהיר ביניכם, גם הוא כבר לא מאיים כמו שחשבתי. אני עושה אותו בכל יום, כל היום. עוברת מכאב לשמחה, מבכי לצחוק, מכעס להשלמה, מגעגוע לכמיהה.

אתה תישאר הסמל, הטקס. סיפור קיומנו כאן. דמעה קולקטיבית של מדינה שלמה שכואבת כל כך. אתה תהיה רגעים צורמים של שקט מול זעקות של כאב, פצע פתוח בלי גוף אל מול צלקת והתחדשות של העור. אתה תדחף אותנו לעבר ריפוי, תגרום לנו להתנוסס בגאון בראש התורן ולא בחציו.

תזכורת להיעדר החופש

המלחמה הארורה הזאת הפכה למעוז הגבורה של החברה האזרחית בישראל, ואם תהיה לנו תקומה, אזי שתהיה ברוח החברה האזרחית שפעלה פה בחודשים האחרונים בסולידריות, בסובלנות, ובעיקר באהבת ישראל - לא מאהבת האדמה אלא מאהבת האדם.

יום העצמאות הקרוב אינו חופש, הוא תזכורת להיעדר החופש. לכולנו ברור שבלי חזרתם של 132 חטופות וחטופים לא נוכל לכונן פה אומה בריאה.

הפגנת משפחות החטופים מול שער בגין, צילום: קוקו

עבור האויב שקם עלינו לכלותנו כולנו היינו מספיק ישראלים כדי להירצח ולהיחטף יחד, מבלי לשאול על דעה פוליטית, דת, מידת דתיות, ארץ מוצא, וכן הלאה.

אני חייבת להאמין שכשכל זה ייגמר נבין שאנחנו גם מספיק ישראלים כדי לחיות כאן יחד. אם לא נאמין מספיק, לא נעשה מספיק. אני מאמינה מאוד, ובשם ישראל נעשה ונצליח.

לסיום, אשאיר אתכם עם מילותיו של אחי היקר, נדב, כאור באפלה לכל עם ישראל: התקווה מתה אחרונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר